הנהגות בעת קריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' / דביר אביה

עזרנו בשם ה' עשה שמים וארץ

לכבוד שבת קדש - טועמיה חיים זכו - להעמיק את חוויית השבת

קריאה בנחת ובהתבוננות

א. כאשר קורא האדם את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, עליו לעשות זאת "בנחת ובזמרה מילה במילה" [סדר היום]. רבי יוסף קארו (מחבר ה"שלחן ערוך", ה"בית יוסף" (על הטור) וה"כסף משנה" (על הרמב"ם)), חיבר ספר (בשם "מגיד מישרים"), בו הוא מביא דברים שנאמרו לו על ידי מלאך שהיה מגיע במיוחד בכדי ללמד אותו את סודות התורה. בספר זה מוכיח המלאך את רבי יוסף קארו, על כך שהוא קורא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום במרוצה ובכדי "לפרוק עול". המלאך מוסיף ומדריך את רבי יוסף קארו כיצד עליו לקרוא את הפרשה באופן הראוי: עליו לקרוא את הפרשה בנחת, לבדוק אם מתעוררות שאלות בהבנת הדברים ולתרץ אותן. שאלה שאינו מסוגל לתרץ בכוחות עצמו, יעיין במפרשים עד אשר יבוא על פתרונה [מגיד מישרים]. עוד מובא בשם הגר"א, שראוי ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י (שבמעלתו נרחיב בהמשך אם ירצה השם) ושאר פירושים, וצריך האדם לכוון את הפירושים שלומד במקרא, כלומר לראות כיצד הפירוש "מסתדר" בלשון הפסוק (וכנראה שגם התרגום בכלל זה) [מעשה רב החדש בשם הגר"א].

ב. ידועים דברי הרמב"ן "וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ" (איגרת הרמב"ן). השל"ה הקדוש מרחיב הדרכה זו בנוגע לקריאת שניים מקרא ואחד תרגום. בזמן הקריאה על האדם לשים את לבו למה שהוא קורא, ולראות האם יש מצווה, מידה טובה, הדרכה מוסרית או תועלת אחרת שיוכל ללמוד מן הפסוקים אותם הוא קורא. ה"חתם סופר" העיד על עצמו שהייתה לו מחברת מיוחדת (אותה החליף מידי שנה), שבתוכה כתב את החידושים בהם חנן אותו השם יתברך בשעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום [שו"ת חתם סופר].

ג. א. כאשר מגיע אדם בקריאת הפרשה לאחת ממצוות "עשה" הנוהגות בזמננו, יקבל על עצמו בשמחה עצומה לעשות ולקיים מצווה זו במידה ותגיע לידו, ויבקש במחשבתו מאת השם יתברך לסייע לו להזדרז בקיום המצווה ולקיימה בשלימות. ב. כאשר מגיע האדם לאחת ממצוות "לא תעשה" הנוהגות בזמננו, יקבל עליו בהחלטיות שלא יעבור עבירה זו בשום אופן, חס ושלום, ומצוות לא תעשה יקבל עליו בבל יעבור, ויבקש במחשבתו מאת השם יתברך שיעזור לו לעמוד איתן כנגד פיתויי היצר הרע, שהרי אמרו חז"ל (סוכה נב:) כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו (מבחינה רוחנית. וזהו המוות האמיתי והשורשי), ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו (אין יכול האדם לנצח את יצרו)". ג. כאשר מגיע האדם בקריאה שניים מקרא ואחד תרגום למצוות עשה ולא תעשה שאינן נוהגות בזמנינו, יכניס צער בליבו מפאת חוסר האפשרות לקיימן, ויבקש רחמים במחשבתו מאת השם יתברך, שיחשיב לו את מחשבתו הטובה ואת רצונו העז לקיים את המצווה כאילו קיים אותה בפועל ובמעשה. "ובכל זה יהיה כוונתו לתת נחת רוח ליוצרו ובוראו" [לקוטי צבי].

מן הראוי שלא להפסיק בדיבור

א. אם הדבר מתאפשר, ראוי לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום מבלי שיפסיק בדיבור [סדר היום]. יש שאף כתבו שישנו איסור להפסיק בדיבור בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום [באר היטב, כף החיים (פלאג'י)]. ויש שביארו דברי האוסרים, שישנו איסור דווקא באמצע עניין, אבל בין פרשה לפרשה, אף על פי שמן הראוי שלא להפסיק, מעיקר הדין הדבר מותר [שער הציון (משנה ברורה)]. לפיכך ישתדל כל אדם שלא להפסיק בדיבור באמצע עלייה, או לכל הפחות באמצע פסוק ותרגומו.

ב. רבי פנחס מקוריץ היה אומר, כי צריך מסירות נפש שלא להפסיק בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת קודש, ופעם פרצה שריפה בביתו ולא הפסיק [אמרי פנחס. כמובן שאין זו הדרכה למעשה]. נשתדל לבאר מעט את הטעם לחומרת ההפסק. בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, אנו מעלים את הטוב המעורב ברע הרמוז בתרגום, אל הטוב שאין בו רע הרמוז במקרא (עיין בדברינו בשבוע שעבר על כך שאין לקרוא תרגום בטעמים). כאשר האדם מפסיק באמצע הקריאה, או אפילו רק קורא באופן עראי (שלעפצא"ך בלע"ז), הוא מאפשר ל"חיצונים" להיכנס למקום הקדושה, בכך שלא יצר חיבור הרמטי בין המקרא והתרגום [מנחת שבת בשם ראשית חכמה].

ג. סיפר השל"ה הקדוש, שרבותיו היו נוהגים לכתוב על פיסת נייר "רבותי, סלחו לי שכרגע אינני מדבר עם מעלת כבודכם, מכיוון שכעת אני קורא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום ואסור לי לדבר באמצע הקריאה". את אותה פיסת נייר הניחו בתוך החומש שלהם, וכאשר היה מגיע אדם בעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, היה מראים לו את הפתק. הטעם להנהגתם זו, הוא מפני שאם היו ממשיכים לקרוא תוך התעלמות מדבריהם של אנשים הבאים לשוחח עמהם, היו מביישים אותם, שהיו סוברים שאינם מספיק חשובים בכדי שהרבנים יתפנו לדבר עימם. הפתק נותן לאותם אנשים הסבר, וכך הוא אפשר להם לקרוא את הפרשה מבלי להפסיק בדיבור ומבלי לבייש אדם מישראל. עוד מסופר על האדמו"ר מצשינוב, שלא היה מפסיק בדיבור בעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום. פעם הגיע חתן בכדי לקבל ברכה מן האדמו"ר בשעה שהיה קורא שניים מקרא ואחד תרגום וכבר הגיע עד "מפטיר" (שכידוע אורכו כמה פסוקים בודדים). משום כבודו של החתן הפסיק האדמו"ר ובירך אותו. ומכיוון שהקפיד מאוד שלא להפסיק בעת קריאת שניים מקרא ואחד תרגום, חזר וקרא שנית את כל הפרשה כולה, מתחילתה ועד סופה. שני סיפורים אלו מלמדים אותנו יסוד חשוב מאוד בעבודת השם יתברך. כאשר אדם מחמיר בעניינים שבין אדם למקום, עליו להיזהר שלא יבוא מתוך כך לידי פגיעה בעניינים שבין אדם לחבירו.

עמידה בעת קריאת פרשיות מיוחדות

יש שנהגו לעמוד בעת קריאת פרשות מיוחדות, כגון שירת הים ועשרת הדברות. מסופר על האדמו"ר הקודם מסקווירא, שסמוך להסתלקותו כאשר הגיע לפסוקי עשרת הדברות, נשמעו לנוכחים בחדר הסמוך אנחות קשות כאשר התאמץ בשארית כוחותיו לעמוד על רגליו ולקיים את המנהג, ועמד וקרא בקול חוצב להבות אש מ"אנכי ה' אלקיך" עד הסוף [מבואו ועד צאתו]. אמנם, הרמב"ם יצא כנגד עמידה בזמן עשרת הדברות, מפני שהדבר מחזק את תפיסת עולמם של המינים, הסוברים שישנה עדיפות לעשרת הדברות על פני שאר פרשיות התורה "ובכל דבר שיש להם פתחון פה, יש לנו לפרסם המחלוקת עליהם" (תשובות הרמב"ם רסח. אמנם להלכה יש חולקים על כך), אך חשש זה קיים דווקא בקריאה בציבור ולא בקריאה ביחידות [ביכורי חיים].

מיסודו של הגרעין התורני "דביר אביה"לקבלת העלון בדוא"ל: LikratShabat1@gmail.com