פרשת אחרי מות קדושים - אבל למה? / דביר אביה

עזרנו בשם ה' עשה שמים וארץ, לכבוד שבת קדש

לרפואת עדינה בת חסיבה
לקראת שבת טועמיה חיים זכו, להעמיק את חוויית השבת

לאחר שביארנו בפעם הקודמת עד כמה גדול החיוב לקרוא מידי שבוע שניים מקרא ואחד תרגום, נשתדל בעזרת השם יתברך להבין מעט את הרעיונות העומדים מאחורי חיוב זה (כך תמיד יש לנהוג בעבודת השם: ראשית, צריך האדם שתהיה לו מחויבות למלכות השם יתברך ולגזירותיו, ומתוך כך יש מקום לראות את היופי והעומק שבדברים. אמנם, "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט קכו), ולעיתים בכדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים יש צורך להראות קודם את הטוב והיופי שבתורה, ומתוך כך יזכה האדם להגיע לקבלת העול האהוב של מלכות השם יתברך)

א. הטעם הפשוט ביותר לחובה לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, הוא כדי שיהיה כל אדם מישראל בקי בתורה [לבוש]. הטעם לכך שקוראים דווקא בסדר זה, הוא מפני שהתורה ניתנה לישראל במדבר שלוש פעמים: פעם ראשונה במעמד הר סיני, פעם שנייה באוהל מועד, ופעם שלישית טרם הכניסה לארץ ישראל, ואז נתפרשה התורה בשבעים לשון (דברים א ה, וברש"י שם). שניים מקרא הם כנגד שתי הפעמים הראשונות, ותרגום הוא כנגד הפעם השלישית שבה נתבארה התורה בלשון האומות [השל"ה]. יחד עם הקריאה בציבור, שומע האדם את הקריאה ארבע פעמים. חזרה ארבע פעמים נודעת כסגולה לזיכרון. ה"חפץ חיים" אף אמר, שאדם הלומד מבלי לחזור על כך ארבע פעמים לא קיים מצוות "תלמוד תורה" [תשובות והנהגות].

ב. מצות "שניים מקרא ואחד תרגום" מלמדת אותנו שבמקביל לעבודת השם הכללית כציבור, ישנה גם עבודת השם פרטית המוטלת על כל יחיד. "ספר החינוך" מסביר, שהטעם לתקנה זו שכל אדם צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום "בביתו בכל שבוע ושבוע, כמו שקורין אותו במקום הקיבוץ", הוא "כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותם בביתו" [הקדמת ספר החינוך]. כאשר אדם יושב בשקט עם עצמו ומתבונן בפרשה, הוא יכול להגיע לתובנות עמוקות, שאליהן לא היה מסוגל להגיע כאשר הוא נמצא בתוך ציבור. כידוע, "ישראל" ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה". לכל אדם מישראל יש את האות המיוחדת שלו בתורה, את התובנות המיוחדות שמוליד המפגש האישי שלו עם התורה. כאשר מתכנס הציבור בבית הכנסת בשבת, כשכל אחד מגיע אחרי שבוע של התבוננות עצמית בפרשה, והוא נושא באמתחתו את האות שלו בתורה, ישנה משמעות עמוקה לקריאת התורה. אינו דומה חיבור שטחי וחיצוני של הציבור, לחיבור שבו באים לידי ביטוי הרבדים העמוקים באישיותו של כל אחד ואחד (נראה שגם בשיעור תורה הדבר כך, ואולי אף ביתר שאת. לא מספיק שאדם הולך ושומע שיעור, אלא כדאי ורצוי שיישב בביתו עם הספר הנלמד, לפני ואחרי השיעור, וכך יוכל להגיע לתובנות שיכולות להועיל לכל משתתפי השיעור). וזהו שאמרו רבותינו (ברכות ח.), "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום". לכאורה היה די לומר "לעולם ישלים אדם הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום", ומדוע נאמר "פרשיותיו עם הציבור". אלא ש"פרשיותיו" הן פרשיות התורה כפי שהן באות לידי ביטוי במפגש המיוחד עם נפשו שלו [ע"פ ליקוטי הלכות]. ו"עם הציבור" בא ללמדנו שכל אדם צריך להגיע אל האות שלו בתורה מתוך הבנה שזוהי אות ולא דבר שלם, שאין לתורה שלו שלימות בפני עצמה. האות (והתורה) שלו תגיע לשלמות בשני תנאים: שצורת האות עצמה תהיה שלימה ככל שניתן, ושיהיה לה חיבור שלם ועמוק עם כל שאר האותיות, עם כל אחד מישראל באשר הוא, "עם הציבור" (בעניין זה מומלץ ורצוי מאוד לעיין בסיפור "כפר הנגנים" שבספר "ההר המוזר" (מאת אורית מרטין), שהוא אחד מספרי המוסר החזקים בדורנו...). כעת נוכל אולי להבין את המשך דברי חז"ל "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח:). כידוע, כנסת ישראל הכללית היא שורש נשמות ישראל הפרטיות. כאשר אדם מתחבר לציבור באופן עמוק ואישי, כאשר הוא קורא את הפרשה בביתו וליבו נמצא "עם הציבור", הריהו זוכה לחיבור עמוק וטוב יותר עם הצינור שדרכו עוברים חייו, וממילא הוא זוכה לאריכות ימים ושנים.

ג. הרעיון של פעמיים מקרא ואחר כך פעם אחת תרגום, יכול גם ללמד אותנו עקרונות חשובים שישמשו אותנו בעבודת השם היומיומית. רבי נתן מברסלב כתב, שהפעם הראשונה בה קוראים מקרא היא "חכמה", הפעם השנייה היא "בינה", והתרגום הוא "דעת". ה"חכמה" הוא החזון, הרעיון הגדול והאידיאלי ("קריאה ראשונה"), לעומת זאת ה"בינה" היא הירידה לפרטי הפרטים של הדבר, ובדיקה עד כמה הוא מעשי ("קריאה שנייה" שבה שמים לב למורכבות הדברים). כאשר אדם נמצא ב"חכמה" בלבד, אין לו סיכוי לממש את החזון, מכיוון שהוא שקוע ברעיון הגדול מבלי לבחון את יכולת העמידה שלו במציאות. לעומת זאת, כאשר אדם נמצא ב"בינה" בלבד, גם כן אין לו סיכוי להוציא לפועל את הרעיון הגדול, כיוון שמרוב העיסוק בפרטים, הרעיון הגדול מטשטש ומאבד את הזוהר והעוצמה שהיו לו. הפתרון נמצא ב"דעת". ה"דעת" משקללת ולוקחת בחשבון גם את החזון הגדול וגם את הפרטים הקטנים, ורק באמצעותה אפשר לתרגם רעיון גדול לחיי המעשה. נמצא, שבכל צעד שאנו עושים בעבודת השם יתברך, עלינו לעבוד על פי התבנית של "שניים מקרא ואחד תרגום". החזון הגדול, הקשיים להוציאו לפועל והדרך האמיתית למימושו שסלולה איפה שהוא באמצע, "מיזוג מה שצריך להיות עם מה שיש" [הרקיע השביעי].

ד. יש שפירשו את הטעם לקריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" דווקא, על פי דברי המדרש (ילקוט שמעוני איוב תתקטז), ש"כל דבר ודבר שהיה הקדוש ברוך הוא אומר למשה, היה אומר שני פעמים בלבו (וכנגד זה קוראים שניים מקרא), ואחר כך היה אומרו למשה (וכנגד זה קוראים אחד תרגום, כנגד מה שתרגם השם יתברך את הדברים למשה)" [ערוך השלחן]. ויש כאן רמז ומוסר גדול לאדם, שלפני שאומר דבר מה לחבירו, ישתדל לאומרו פעמיים לעצמו ובאופן שיכנסו הדברים לעומק ליבו, כנגד שניים מקרא (אפשר לומר שפעם אחת היא בירור הדברים בשכל, והפעם השנייה היא השבת הדברים אל הלב), ורק מתוך כך יכול הוא לתרגם את הדברים לאחרים וייכנסו הדברים ללב השומעים. בעניין זה מסופר על הרב אליהו לופיאן זצ"ל, שהיה נוהג להעביר שיחת מוסר בישיבה מידי שבוע. פעם אחת היה נסע מחוץ לעיר וחזר כשעה לפני זמן השיחה. נכנס אליו אחד התלמידים ושאל אם יעביר היום את השיחה, והרב השיב בשלילה. אמר התלמיד שודאי הסיבה לכך היא מפני שהרב עייף מהדרך. אך הרב הסביר שאין הדבר כך, אלא שמנהגו הוא שלא לומר שיחת מוסר אלא אם כן הוא עצמו אוחז בעניינים שהוא מדבר עליהם, ולפיכך הוא נוהג ללמוד שתי שעות מוסר קודם העברת השיחה (ואולי גם כן: שעה לבירור הדברים ושעה להשבתם אל הלב...), ומכיוון שכעת נשארה רק שעה אחת, אינו יכול להעביר את השיחה... [לב אליהו].

מיסודו של הגרעין התורני "דביר אביה"לקבלת העלון בדוא"ל: LikratShabat1@gmail.com