לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי תמיד האשימו אותו בעקשנות. על אופיו של עם ישראל ניתן ללמוד כבר במעמד הר סיני שנאמר עליו כי "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (קשה עורף = שאינו יכול להסתובב לאחור, להביט במי שמוכיח אותו, ולשנות את דרכו הרעה) בהמשך ההיסטוריה אפשר לציין עוד נקודת זמן חשובה, שבה רואים בברור את אדישותו של העם היהודי לנעשה סביבו, והיכולת הגנטית המוטבעת בו לאליטיסטיות המעוורת את עיניו. כוונתי לתקופה שלפני תחילת השואה בשנת 1932, קצת לפני עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. כבר אז היהודים שחיו שם הוזהרו מפני העומד לקרות, ובכל זאת גילו קושי רב לעשות מעשה ולברוח כל עוד יכלו. רק אחוז קטן של הקהילה היהודית בגרמניה באותה תקופה השכיל לברוח לארץ ישראל וארצות הברית, ממש לפני התחלת הפוגרומים על היהודים ומייד עם עלייתם של הנאצים לשלטון.
לחלקנו נראה כי אלה סיפורי "אלף לילה ולילה", אך אל לנו להקל ראש, רבותיי ההיסטריה יכולה רק ללמד אותנו על חסרונותינו כעם והיכן עלינו לתת את הדגש.
בכל פעם מחדש נראה כאילו הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לעומד לקרות, אבל אם נהיה כנים, תמיד קבלנו אותות ורמזים לקראת העתיד לבוא.
במלחמת לבנון השנייה קבלנו קריאה להתעוררות מהשאננות והאליטיסטיות שבה חיינו בשנים האחרונות.
המנהיגים הפוליטיים שיושבים בכנסת גדלו מתוכנו ואנו כחברה עיצבנו את אופיים כבני-אדם וכמנהיגים, קל להצביע בכל פעם על נבחר ציבור כזה או אחר ברגע שמשהו משתבש, אך התשובה היא לא כזאת פשוטה.
אנו האשמים האמיתיים, ידענו על הכשלים והרגשנו את הסכנה אך בחרנו להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.
כל אזרח ישראלי שעושה מילואים בכל שנה, ידע שהצבא לא היה מוכן למערכה צבאית כבר הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שזומנו לתעסוקה מבצעית וראינו את הלך הרוח, הציוד שניתן, והאימון המהיר והחובבני שעברנו לפני יציאה לשטח, מעצרים ליליים או אפילו לסיורים שגרתיים, ידענו כי עם צבא כזה לא נוכל לנצח שום מערכה צבאית. אך כולנו בחרנו לשתוק.
ברגע שסיימנו את המילואים חזרנו לשגרה הטובענית והישרדות היום יומית, והמשכנו לחיות עם המצב הקיים, כאשר בתוך ליבנו קיוונו שבפעם הבאה כשנגיע למילואים מישהו ייקח אחריות ויתקן את המצב.
כדאי לנו הפעם להצביע על האשם האמיתי ולהפסיק לזרוע דיסינפורמציה בתקשורת על האשמים במצבנו הנוכחי. אנו כחברה חייבים לקחת אחריות על בחירת המנהיגים, על תפקוד המערכת המדינית והצבאית בפרט ותפקודנו כחברה בכלל, לא?
החברה הישראלית יצרה עם השנים ציבור של משתמטים החיים בינינו ומסתתרים מאחורי ההומניות או סתם כי אפשר לקנות פטור על סעיף נפשי.
חברה ששותקת בזמן שעיר שלמה במדינתה תחת טרור של קסאמים.
חברה שיצרה הפרדה כל כך עמוקה בין האזרח הפשוט לציבור הבוהמי המחזיק ברוב הנכסים והכוח של הכלכלה הישראלית, שמתעורר רק כאשר מבקשים להטיב עם השכיר בהעלאת שכר המינימום (תזכורת: כל יום מתווספות משפחות רבות לסטטיסטיקה השנתית כמשפחות החיות מתחת לקו העוני).
חברה שמוקיעה מתוכה את טובי בניה לארצות רחוקות, לנסות את מזלם כעובדים זרים (כיום כמעט בכל משפחה שלישית יש ילד שחיי בחו"ל).
חברה שבה שומעים את קולם של הסטודנטים רק כאשר מעלים את שכר הלימוד, בזמן שבמדינות אחרות בעולם הסטודנטים הם הכוח המניע מהפכות ושינויים חברתיים משמעותיים.
האמינו לי אפשר להמשיך כך עוד ועוד, הרשימה היא ארוכה על אוכלוסיות שלמות החיות בתוכנו ובוחרות להתעלם משאר הציבור הנלחם בכל יום על קיומו, גם אם בידו אין נשק, אלא עט ונייר כדי לנצח את מלחמת הבירוקרטיה. הבירוקרטיה שיצרו המוני פקידים שלא יודעים את מקומם ורק מעתיקים את קודמיהם.
לחלקנו נראה כי אלה סיפורי "אלף לילה ולילה", אך אל לנו להקל ראש, רבותיי ההיסטריה יכולה רק ללמד אותנו על חסרונותינו כעם והיכן עלינו לתת את הדגש.
בכל פעם מחדש נראה כאילו הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לעומד לקרות, אבל אם נהיה כנים, תמיד קבלנו אותות ורמזים לקראת העתיד לבוא.
במלחמת לבנון השנייה קבלנו קריאה להתעוררות מהשאננות והאליטיסטיות שבה חיינו בשנים האחרונות.
המנהיגים הפוליטיים שיושבים בכנסת גדלו מתוכנו ואנו כחברה עיצבנו את אופיים כבני-אדם וכמנהיגים, קל להצביע בכל פעם על נבחר ציבור כזה או אחר ברגע שמשהו משתבש, אך התשובה היא לא כזאת פשוטה.
אנו האשמים האמיתיים, ידענו על הכשלים והרגשנו את הסכנה אך בחרנו להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.
כל אזרח ישראלי שעושה מילואים בכל שנה, ידע שהצבא לא היה מוכן למערכה צבאית כבר הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שזומנו לתעסוקה מבצעית וראינו את הלך הרוח, הציוד שניתן, והאימון המהיר והחובבני שעברנו לפני יציאה לשטח, מעצרים ליליים או אפילו לסיורים שגרתיים, ידענו כי עם צבא כזה לא נוכל לנצח שום מערכה צבאית. אך כולנו בחרנו לשתוק.
ברגע שסיימנו את המילואים חזרנו לשגרה הטובענית והישרדות היום יומית, והמשכנו לחיות עם המצב הקיים, כאשר בתוך ליבנו קיוונו שבפעם הבאה כשנגיע למילואים מישהו ייקח אחריות ויתקן את המצב.
כדאי לנו הפעם להצביע על האשם האמיתי ולהפסיק לזרוע דיסינפורמציה בתקשורת על האשמים במצבנו הנוכחי. אנו כחברה חייבים לקחת אחריות על בחירת המנהיגים, על תפקוד המערכת המדינית והצבאית בפרט ותפקודנו כחברה בכלל, לא?
החברה הישראלית יצרה עם השנים ציבור של משתמטים החיים בינינו ומסתתרים מאחורי ההומניות או סתם כי אפשר לקנות פטור על סעיף נפשי.
חברה ששותקת בזמן שעיר שלמה במדינתה תחת טרור של קסאמים.
חברה שיצרה הפרדה כל כך עמוקה בין האזרח הפשוט לציבור הבוהמי המחזיק ברוב הנכסים והכוח של הכלכלה הישראלית, שמתעורר רק כאשר מבקשים להטיב עם השכיר בהעלאת שכר המינימום (תזכורת: כל יום מתווספות משפחות רבות לסטטיסטיקה השנתית כמשפחות החיות מתחת לקו העוני).
חברה שמוקיעה מתוכה את טובי בניה לארצות רחוקות, לנסות את מזלם כעובדים זרים (כיום כמעט בכל משפחה שלישית יש ילד שחיי בחו"ל).
חברה שבה שומעים את קולם של הסטודנטים רק כאשר מעלים את שכר הלימוד, בזמן שבמדינות אחרות בעולם הסטודנטים הם הכוח המניע מהפכות ושינויים חברתיים משמעותיים.
האמינו לי אפשר להמשיך כך עוד ועוד, הרשימה היא ארוכה על אוכלוסיות שלמות החיות בתוכנו ובוחרות להתעלם משאר הציבור הנלחם בכל יום על קיומו, גם אם בידו אין נשק, אלא עט ונייר כדי לנצח את מלחמת הבירוקרטיה. הבירוקרטיה שיצרו המוני פקידים שלא יודעים את מקומם ורק מעתיקים את קודמיהם.
חשוב שנהיה ערים לסכנות הקיומיות שלנו כחברה, כעם וכמדינה, ולגלות מעורבות ורגישות לנעשה סביבנו, רק כך נוכל לחיות כאן.
כל הכבוד על המאמר אבישי אביטל
השבמחקרק בקשר ל"עם קשה עורף" הכוונה שעם ישראל לא מאמין בקלות למה שאומרים לו. ולא לא אוהב שמוכיחים אותו כמו שכתבת.תודה על מאמר קולע. רבותי אנחנו צריכים להתעורר מהשאננות.
תודה רבה, אנונימי...
השבמחקבפעם הבאה יהיה נחמד אם תציין את שמך