‏הצגת רשומות עם תוויות אלטרנטיבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אלטרנטיבה. הצג את כל הרשומות

התפתחות האינטרנט – גרסת הגולש / אבישי אביטל

היום ברור לכולם כי האינטרנט הוא תופעה חסרת תקדים המשנה דרמטית את דרכי התקשורת, הצריכה, המסחר, החינוך ועוד...חוקרי הפילוסופיה צריכים לשאול האם האינטרנט יצר תרבות חדשה, או שזו קצת הגזמה? האם האינטרנט הוא כלי או משהו יותר מזה? האם האינטרנט משפר את ההשכלה? האם המרחב הווירטואלי נועד להרחבת הקשרים החברתיים או לכלי לאיסוף מידע?

בראשיתו, האינטרנט נוצר כרשת בצבא האמריקני. לאחר מכן שימש כאמצעי להעברת מידע מדעי בין אוניברסיטאות. אל הציבור הרחב הגיע לראשונה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. בתוך זמן קצר נוצרה מהפכה חברתית של ממש ופריחה של מאות מיליוני משתמשים.
הרשת מנוהלת על פי עקרונות אנרכיסטיים לפיהם הגוף המנהל רק מסדיר את הנושאים הטכניים ואילו כל אחד יכול להתחבר לרשת ולפרסם בה תכנים כפי העולה על רוחו. למרות זאת, יכולה כל מדינה לנטר ולהגביל את תעבורת האינטרנט בשטחה כפי רצונה.
עם הגידול במספר המשתמשים באינטרנט הופיעו תופעות תרבותיות המיוחדות לאינטרנט כגון:
פורומים, טוקבק, האקינג, שיתוף קבצים, דואר זבל, בלוגים, רשתות חברתיות ועוד...

היום ברור לכולם כי האינטרנט הוא תופעה חסרת תקדים המשנה דרמטית את דרכי התקשורת, הצריכה, המסחר, החינוך ועוד...
חוקרי הפילוסופיה צריכים לשאול האם האינטרנט יצר תרבות חדשה, או שזו קצת הגזמה? האם האינטרנט הוא כלי או משהו יותר מזה? האם האינטרנט משפר את ההשכלה? האם המרחב הווירטואלי נועד להרחבת הקשרים החברתיים או לכלי לאיסוף מידע?

לא ניתן להגדיר את האינטרנט כטוב או רע. אסור לנו לשכוח שמאחורי כל מחשב יושב אדם והסיבה הבסיסית לפעולה שהוא מבצע ברשת האינטרנט היא יצירת קשר והרצון להרגיש שייך, אם דרך כתיבת מאמר, שליחת דואר אלקטרוני, שיתוף קבצים או סתם שליחת "סמיילי" באמצעות תוכנת מסרים מיידיים.

תרבות האינטרנט החלה רק בשנים האחרונות. אם בעבר האינטרנט היה סוג של תקשורת מחתרתית משהו, אז היום הוא עבר לגליזציה מלאה. אם בעבר השימוש בו נעשה רק על-ידי מומחים בתחום, אז היום הוא משמש את כולם.
אם בעבר הגולשים בחרו להישאר בעילום שם בחדרי צ'אטים, אז היום בעקבות הרשתות החברתיות כגון: פייסבוק, מקושרים, שוקס, מייספייס ועוד... נראה כאילו אין סיבה של ממש לעשות זאת.
כמעט לכל אחד יש כרטיס פרופיל עם תמונות ומתהדר בחברים החדשים.
כאשר אתה חבר ברשת חברתית נראה לרגע אחד כאילו הכסף או ההצלחה ממש לא משחקים תפקיד אלה רק מספר החברים שלך, לא? אפשר להבין גם למה, הרי מדובר בסוג של מפגן כוח בכמה חברותי אתה או האם יש לך משהו וירטואלי להציע, שלאחרים אין.
את הקרדיט צריך לתת לתוכניות הריאליטי שהציפו את מרקענו בשנים האחרונות.
כשישבנו בבית וראינו על מסך הטלוויזיה אנשים שמאוד דומים לנו ולא דוגמניות על או שחקנים הוליוודיים מושלמים, הריאליטי אפשר לנו להיות פחות ביקורתיים ויותר בטוחים בעצמנו. ההשלכה לכך יושמה כמעט מייד לאינטרנט המסוגל לספוג הכל. רק בדפי ההיסטוריה נוכל באמת להבין לאן הפתיחות החדשה ותרבות האינטרנט מובילה אותנו כחברה.

לאינטרנט תפקיד חיובי נוסף שתפס תאוצה בזמן האחרון והוא הגישה למאגרי מידע חופשיים כגון ויקיפדיה, אינציקלופדיה חופשית שמעודכנת על-ידי הגולשים לפי ערכים. כך לאט לאט הידע שנצבר במשך השנים על האנושות הופך נגיש לכולם. ולנו מה שנשאר הוא לעשות בו שימוש מושכל.
סקרים רבים על הרגלי הגלישה של הילדים הישראלים מראים בבירור כי האינטרנט הפך ככלי עזר עיקרי ללימודים בבתי הספר.
כאשר נשאלו הילדים מה השימוש הנפוץ ביותר שלהם ברשת האינטרנט? התשובה היתה מעודדת מאוד, מייד לאחר השימוש בתוכנות מסרים מיידיים, הורדה ושיתוף של קבצים הגיע השימוש באינטרנט ככלי עזר לשיעורי הבית. המורים מבינים זאת ומעודדים שימוש באינטרנט כמקום מהימן למציאת מידע חינוכי, ויותר תופס את מקומם של הספרים והספרייה המסורתית.

אחת לכמה שנים נראה כאילו האינטרנט ממציא את עצמו מחדש... אך כנראה שמדובר בהתפתחות טהורה המתאימה את עצמה לעידן החדש, עידן שבו לעת עתה ישנם שני עולמות מקבילים: העולם האמיתי והעולם הווירטואלי. בעתיד הקרוב שני העולמות יתחברו לעולם אחד ואז נדע בדיוק את מקומו של האינטרנט בחיינו.

כתיבה באינטרנט - כלי לגיטימי המשפיע על סדר היום הציבורי / אבישי אביטל

האם חווית כתיבת יומני הרשת (הבלוג) נמצאת בסכנה? לאחרונה נראה כי אנשי התקשורת המסורתית, פוליטיקאים ופעילים חברתיים החלו להשתלט על סוג מדיה זה, ויחד איתם מגיעה גם הציניות האופיינית להם. כתיבת בלוג החלה על-ידי נערות ונערים בגיל ההתבגרות ואנשי מחשבים, ומהר מאוד הפכה פופולארית גם עבור אחרים ככלי להפצת מידע בתחומים שונים

עד שנת 2005 הסטטיסטיקות הראו כי מדובר בחתך אוכלוסיה צעיר ונשי כציבור מובהק הכותב לאתר משמעותי אחד המאגד את הבלוגים השונים. מאוחר יותר החלו לצוץ יותר אפשרויות לכתיבת בלוג באינטרנט כאשר ביניהם בלוגר של חברת גוגל המאפשר הקמת בלוג בפורמט סגור, ווורדפרס המאפשר הקמת בלוג עם תבנית חופשית המבוססת על מאגר מידע ומתאכסנת על שרת מחשב של חברה "מארחת".

כיום קיימים ברשת האינטרנט הישראלית כ-150,000 בלוגים פעילים בקהילת הבלוגספירה, אך בשנים האחרונות התמונה השתנתה בכל הנוגע לאפיון הבלוגר הממוצע...
אם בעבר הבלוגרים בחרו לכתוב מתוך תמימות מסוימת ורצון לתקשר על חשבון חשיפת פרטים אישיים או שיתוף מידע לטובת הכלל, אז כיום הבלוגר הפך את כתיבה באינטרנט לכלי לגיטימי המשפיע על סדר היום הציבורי.

ישנם מרכיבים נוספים התורמים להעצמת כוחו של הבלוג, כגון: דור חדש שניזון מהאינטרנט כמקור למידע מהימן (הישראלי מבלה כ-4 שעות בממוצע ביום בגלישה באינטרנט), התקשורת המסורתית שמאבדת מכוחה ואמינותה, "כללי המשחק" של התקשורת נחשפים יותר ויותר בעקבות הקלות שמעניק האינטרנט בהפצת המידע.
זאת ועוד שהבלוגר הישראלי צובר יותר כוח כאשר הוא מתאגד בבלוג אחד יחד אם מספר בלוגרים משמעותיים, כגון בלוגים פוליטיים: "עבודה שחורה", "משמר הכנסת" ו"לחץ חברתי".

האינטרנט תמיד שימש כאלטרנטיבה לאנשים מוכשרים, המאפשר להם לפרוץ עם החומרים שלהם. יש המון דוגמאות לאנשים מוכשרים שפרצו לתודעה הציבורית, אך התחילו את דרכם בפרסום חומרים באמצעות אתרי אינטרנט, בלוגים ופורומים שונים. דוגמה אחת עדכנית ולאו דווקא מעולם הבלוגספירה היא של הזמר והיוצר יוני בלוך שפרץ לתודעה הציבורית לאחר שפרסם את שיריו באתר האינטרנט "במה חדשה", המאפשר לאמנים מתחילים לפרסם את יצירותיהם בתחומי המוזיקה וכדומה. דרך האתר שמעה בתו של מנכ"ל חברת התקליטים NMC את שיריו של בלוך, התלהבה מהם וסיפרה אודותיהם לאביה. תוך זמן קצר החלו שיריו של בלוך להיות מושמעים בתחנות הרדיו (ערך: יוני בלוך, ויקיפדיה).

חשוב שנזכור כי הצלחתו הגדולה של הבלוגר היא בכך שהתבסס על עקרונות של שיתוף הדדי, הרמוניה וללא חובות חברתיות לעומת התקשורת המסורתית שמתאפיינת בהתנהגות בירוקרטית או אישית. זאת ועוד שהעיתונות המודפסת החלה כבר לייעד את עצמה לקהל קוראים אליטיסטי יותר (Paw research, 2006). לעומת הבלוגרים שמכוונים מראש לקהל קוראים של אזרחים מן השורה, וללא פרשנות (as is).

במידה והמגמה של כתיבת בלוגים על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים או בשמו החדש הבלוגספירה העיתונאית תמשיך, נראה כי בציניות האופיינית להם תחל גם תחרות על איכות וכמות הכתיבה שלא היו לפקטור עבור הבלוגר המצוי.

בנוסף, הבלוגר מתאפיין בסגנון כתיבה אישי ומראש לא ביקש לכתוב עבור המיין סטרים אלה עבור קוראים אשר מזדהים עם כתיבתו. הבלוגר כותב כי הוא אוהב לכתוב, ללא מניעים המוטלים בספק ומתוך מודעות חברתית גבוהה. הבלוג הוא יצירה אישית וייחודית הדומה יותר ליצירה ספרותית (weber, 2004). לעומת סגנון כתיבה סלקטיבי וספינים תקשורתיים שמאפיינים את העיתונות המסורתית.

אנו הבלוגרים חייבים לשמר את העיתונות האזרחית אשר נולדה בבלוגספירה והפכה לאפשרות לבקר את המדיה הקיימת, נהנית ממרחב עצמאי, חופשית ומשוחררת מכבלים מוסדיים.
עלינו לעמוד על המשמר כדי שלא נהפוך לבלוגרים המגויסים עבור מטרה פוליטית או למטרת רווח. העיתונות המסורתית יש הסבורים כי שרויה בקיבעון בסגנונה ובאופי כתיבתה, בהתנשאות ובהיותה בלתי רגישה דיה לשינויים החלים בחברה (Matheson, 2001).

אנו נמצאים על סיפה של מהפכה בעיתונות. הנתונים מורים על התחזקות המערכת העיתונאית המקוונת וירידה בשיעור קוראי העיתונות המסורתית (ליפסון, 2006).

הבלוגר נהנה מדימוי נקי ובעל אימון רב מהקוראים, אפילו תמים משהו, חשוב לשמור על זה, למען העיתונות האזרחית להבדיל.

מקורות:
2. ויקיפדיה - האנציקלופדיה החופשית.

האם איחרנו את הרכבת? / אבישי אביטל


בס"ד
לקידוש ה' ולזיכוי הרבים

הסיפור האישי שלי, על החזרה בתשובה התחיל אם להיות מדויקים כמה שנים קודם, הכול נראה תקוע מאוד, קושי עצום בחיים הכול הלך מאוד קשה, צרות בבריאות, ההיריון של אשתי היה מלווה בקשיים רבים עד כדי אשפוז ולידה מוקדמת של הילדה שלי, שנולדה פגה. פיטרו את אשתי ממקום עבודתה, במקביל שלום בית נראה כמשימה בלתי אפשרית, קשיים בפרנסה ועוד...

את ההכרה המלאה וידיעת ה' יתברך כאחראי לטלטלות שעברתי, שאותם ניתן להסביר כאב המחנך את בנו המורד, הגיעה רק לאחר המקרה עם הבת שלי חיה אורין

ערב אחד בתי חיה-אורין, תינוקת בת שנה וארבעה חודשים התקשתה לנשום. אשתי לקחה את הילדה לרופא המשפחה, והרופא לא ראה משהו חריג רק ביקש שנעקוב אחר מצבה, ואם המצב לא משתפר לחזור אליו. בערב השני החלה החמרה במצבה ואשתי לקחה אותה שוב לרופא והרופא החליט לתת לה טיפול באינהלציה.
בערב השלישי התפתח לילדה חום גבוהה עיקש שלא ירד. אשתי הרגישה מייד שלא מדובר במחלה רגילה, והחליטה לקחת אותה למיון ילדים בביה"ח הר הצופים. במיון הבחנו את מצבה - ספק דלקת ריאות, ספק התקף אסמתי. מה שהיה ברור הוא שהילדה סובלת מכשל נשימתי חמור.

בחדר המיון בביה"ח בהר הצופים מצבה הבריאותי של בתי המשיך להתדרדר הריאות כשלו ונקרעו לה הרקמות, הסימן החיצוני למצב זה היה שהחל לברוח אויר אל מחוץ לריאות לתוך האזור התת-עורי שניפח את הילדה בכל אזורי גופה, גם לאזור הראש, מראה קשה מאוד ובמיוחד שמדובר בילדה שלך.
כאשר הרופאים הבינו את המצב הקשה וכי הילדה לא יכולה יותר לנשום בכוחות עצמה, הוחלט להרדים ולהנשים אותה ומייד להעביר אותה לביה"ח הדסה עין-כרם ולחבר אותה למכונת הנשמה למקרים קשים.

ברצוני לציין שעוד בביה"ח הר הצופים את אשתי ואותי ליווה קול פנימי שאמר לנו כי הכול קורה בגלל שאנחנו לא שומרים את השבת, אך בשלב זה עדיין התכחשנו לכל פתרון רוחני שהוצע לנו על ידי משפחה ומכרים.

אני כאדם חילוני שלעולם לא קרא והעמיק בתורה ולא הרשה לעצמו לחקור באמת את ההיסטוריה שלנו כעם יהודי, וללמוד באמת ובתמים את מנהגי אבותינו ומסורת שעברה מאב לבן במשך אלפי שנים. היה קשה לי להבין למה השבת כל כך חשובה לבוראי שכך הוא מכה את בתי.
היה נראה לי בטיפשותי ובחוסר הידע העצום שהיה לי על דרך פעולתו של בורא עולם, עד לרגע המקרה, כי זה לא יכול להיות בוראי, הבורא שלי לא יעשה לי דבר כזה, ועל שבת???

בעצם מרגע זה ואילך החלה המלחמה הפנימית עם הרגשות המנוגדים, בין הרצון לשמר את החיים החילוניים נטולי ההגבלות, לבין הכנעה למול בוראי שדורש שאחזור בתשובה ואשוב אליו.
לאדם חילוני שמאמין כי הוא שולט בחייו המשפט האחרון נראה מרוחק מאוד, לחזור בתשובה? נשמע פרימיטיבי לא? הרי אנו כבר משכילים מספיק לדעת את הסיבות להכל. מה? נמנע מעצמנו מה שאנו יכולים לעשות רק בגלל שכך נאמר לפני אלפי שנים? החוקים כבר לא מתאימים לתקופה מודרנית זאת, לא?

במשך כחודש הרופאים ניסו לרפא את בתי אך לא הצליחו.
שילמנו לרפואה פרטית ורצנו אחרי כל פרופסור בתחום כדי שיציל אותה, אך כלום לא עזר.
הרופאים החלו להכין אותנו לגרוע מכול שהילדה כבר נמצאת הרבה מעבר למקובל במצב כזה של הרדמה והנשמה במכונה, ואם היא לא תתעורר בזמן הקרוב, יש לצפות שהיא חס ושלום לא תשוב להיות כמו שהייתה וגם אם כן עלינו לצפות כי השיקום יהיה ארוך מאוד ונאמר לנו כי מדובר בשנים.

זאת ועוד בדרך מביה"ח לבקר את בני בן השלוש, אשתי עברה תאונת דרכים קשה, נכנסה בקיר בטון והתהפכה שלוש פעמים וכל זה לעיני ההורים שלה שנסעו אחריה. במשך שבועיים שלמים גם בתי וגם אשתי היו מאושפזות יחד בביה"ח הדסה עין-כרם, אשתי באשפוז מבוגרים ובתי בטיפול נמרץ ילדים.

במקביל בני בן השלוש עובר גיהינום פרטי משלו כשפתאום החיים שלו התנפצו, תקופה ארוכה כל-כך בלי אמא ואבא, בלי המסגרת שאליה הורגל. וממש חי אצל הסבתא.

בשלב זה אדם בלי אמונה מתחיל להרגיש כי מישהו או משהו מנסה לחסל אותו. כאן לאחר שנראה כי אין ישועה מהרפואה המודרנית ושמתחילים להסביר לך שהרפואה לא יכולה לרפא את מרבית המקרים ואין הסבר רפואי על סיבת המחלה של הילדה שלי וכל שכן דרך רפואית לרפא אותה.
הכל מתחיל להיות ברור, הקדוש ברוך הוא אחראי למצב ורק הוא יכול לרפא אותה. כאן אני מבין מעל לכל צל של ספק כי ה' מבקש שאשוב אליו, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה ..."(משלי ג), בכניעה מלאה מלווה בבכי אני מבקש מאבא שבשמים שיקבל את חזרתי בתשובה וירפא את בתי, "שובו אליי ואשובה אליכם..."(מלאכי ג, ז'). אשתי ואני מקבלים עלינו בהחלטה משותפת לשמור את השבת. כמובן אני בפחד עצום באותה השבת כי אינני יודע אם אבא שבשמיים יקבל את החזרה בתשובה שלי...

במשך כל השבת אשתי ואני במתח נורא. אם לא איחרנו? האם אבא שבשמיים יקבל את החזרה בתשובה שלנו?
אשתי ראתה כי אני נמצא במתח גדול מאוד וחששה לי, היא החלה לנחם אותי באומרה כי יכול מאוד להיות שה' כן מקבל את חזרתנו בתשובה רק זה ייקח מס' ימים לרפא את הילדה ולא מייד אחרי שתצא השבת.

אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"(משלי יט), בורא עולם ברחמיו הרבים מיד כשיצאה השבת נתן לנו סימן שאנו בכיוון הנכון, המדדים של מכונת ההנשמה השתפרו, והילדה החלה להראות סימנים חיוביים להחלמה. תוך מספר ימים הילדה עברה למכונת הנשמה רגילה ובזמן קצר מאוד החלה לנשום בכוחות עצמה. גם שחל שיפור משמעותי במצבה הרופאים התעקשו שהם רואים דווקא החמרה לפי תצלומי הריאות. עד היום הם לא יודעים להסביר את סיבת המחלה ואת ההחלמה המהירה של הילדה.

ברוך ה' לאחר מספר חודשים בלבד הילדה חזרה לעצמה כמעט לגמרי ומיותר לציין שאנו מרגישים את יד ה' בילדה, למרות השיקום הארוך שציפה לנו, אנו מרגישים שהילדה השתפרה הרבה יותר מלפני המקרה, להזכירכם היא נולדה פגה.

היום אנחנו משפחה דתית לכל דבר, נוכחנו לראות ניסים גלויים ברגע שקבלנו על עצמנו לשוב לדרך אבותינו.
אנו יודעים את ה', רק המחזיקים והמאמינים בו זוכים לשפע של רוחניות שממלאת אותם ואת ליבם בכל יום ויום בשמחה, אושר ושפע שהוא נותן לנו. אנו מודים לו על כך בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו.

היינו בחלקו האחר של העולם – החילוני, החומרני והמתירני, והיום כבעלי תשובה לא הפסקנו לחיות להפך רק עכשיו התחלנו לחיות באמת...

אדם דתי חי על פי חוקים ברורים מאוד, שמאפשרים לו להניח לפניו את הדברים החשובים בחיים - לדעת שיש בורא לעולם, זוגיות, משפחה וחיי קהילה בריאים.

שה' יאיר את עיניכם בטוב לשוב אליו. אמן

אבישי אביטל


קורא יקר אם יש לך שאלות על היהדות אנא בקר באתר שופר והקלק על כל שאלה שעולה בראשך, ומיד תקבל עליה תשובה.
לאתר שופר - תשובות לשאלות ידועות בנושא היהדות והדת.

הטוב, הרע והשיטה ההולודינמית / אבישי אביטל

הגזר הינו קשה וכששמים אותו במים רותחים הוא מתרכך מדי. הביצה הינה רכה ובמים רותחים מתקשה. פולי הקפה הופכים את המים הרותחים לקפה טעים. והנמשל: המים הרותחים הם המשברים שאנו עוברים בחיים, החיצוניים והפנימיים

יש כאלה שיגידו כי משברים בחיים נוצרים ע"י אנשים "רעים" ויהיו כאלה שיקבלו את המשבר בהבנה גמורה ככפרה על המעשים הרעים שהם עשו לאחרים, סוג של "החטא ועונשו".

אם נתייחס למשברים שנוצרים על-ידי אנשים "רעים" אשר התנהגותם הרעה כלפינו לא מובנת, או לפחות המניעים להתנהגות זו אינם מובנים לנו.
הרי שתמיד יהיה קל להגדיר אנשים כ"רעים", שכוונתם היא להרעה לנו וזהו. אך לא כך הדבר...
בבסיס כל אדם מושך תמיד לטובתו, ושורש מעשיו כלפי אחרים נובעים מרצון זה.
ברוב המקרים מדובר באנשים המוכרים לנו וחיים בסביבתנו באופן קבוע, כגון: החבר לעבודה, מנהל הבנק, השכנה, פקידת הקבלה בקופת החולים, ההורה של הילד שנמצא עם הבן שלכם בגן או בבית הספר ועוד... אם נהיה כנים נבין כי ההגדרה אנשים "רעים" היא שטחית ולא נכונה.
חלק מן המשברים שנוצרים על-ידי האנשים ה"רעים" ומוגדרים כמעשים "רעים" ניתן גם לפרש ככשל בתקשורת, כלומר אי יכולת מילולית להביע את רצונם או פרשנות מוטעת למעשיהם, אך לא רק...

על בעיות שיצוצו במהלך חיינו אפשר בוודאי לבנות, בדיוק כמו העובדה לקיום השמש, הירח, כדור הארץ ובכלל. הסיבה המיסטית על-פי היהדות למשברים היא סוג של תיקון שהנשמה צריכה לעבור לאחר גלגוליה הרבים ואילו הסיבה הלוגית למשברים היא, כי בדרך זו האדם הופך חזק יותר וחכם יותר. על-פי תיאורית ה"הולודינמיקה" ההתמודדות עם משברים בחיים ופתרונן מגדירה אותנו.
מהי הולודינמיקה?
יובל כרמי, פסיכולוג קליני: "כל בעיה נגרמת ע"י הפתרון שלה וכל אתגר בפניו אנו ניצבים בחיים, קיים בכדי שנגלה את הפיתרון שלו. ההולודינמיקה – הולו = שלם, דינמיקה = פעולה, הולודינמיקה = השלם בפעולה.
איך הכל מתחבר להתמודדות עם משברים בחיים? פשוט, בדרך ההסתכלות שלנו על החיים. אם נבין שלמרות כל מה שנעשה תמיד יהיה עלינו להתמודד עם משברים וזו עובדה מוגמרת, בין אם נגרמו על-ידי האנשים ה"רעים" ובין אם נגרמו על-ידינו, אז נדע כי מה שבאמת חשוב הוא איך בחרנו להתמודד עימם.

במאמרו של יובל כרמי ניתן למצוא דרך אחת ומעניינת מאוד של השיטה ההולודינמית להתמודד עם משברים: "הגזר הינו קשה וכששמים אותו במים רותחים הוא מתרכך מדי. הביצה הינה רכה ובמים רותחים מתקשה. פולי הקפה הופכים את המים הרותחים לקפה טעים. והנמשל: המים הרותחים הם המשברים שאנו עוברים בחיים, החיצוניים והפנימיים. דהינו: מצוקות כלכליות, מחלות, מוות של קרובים, גירושין, מלחמות, משברים נפשיים ועוד. "אנשי הגזר" הם אנשים קשוחים מדי שבעתות משבר מתפרקים נפשית או גופנית. אין להם הגמישות הדרושה לעבור את המשברים, דעותיהם או גופם נוקשים מדי הם לא מצליחים להסתגל לשינויים ונשברים. "אנשי הביצה" הם אנשים שלבם מאד רך, אך בעתות מצוקה הם מתקשים, הם למעשה הופכים "לגזרים". הם אלה שאינם מרשים לעצמם לבכות או לחלות או להיות חלשים כי אם יהיו כאלה ישברו לגמרי, ולכן מתקשים מבפנים. הם שורדים את המשברים אך משלמים על כך מחיר – לעתים נפשי ולעתים גופני."אנשי הקפה" לעומת זאת, הם אלה שמסוגלים לקחת את המשברים הקשים ביותר ולהמיר את האנרגיה שלהם מחוסמת למסייעת. הם אלה שיכולים לשנות את חייהם, את השקפות העולם שלהם, את סביבתם, את דפוסי ההתנהגות שלהם, וכך להוציא מהאירועים הקשים ביותר את הטוב".

השיטה ההולודינמית נותנת לנו הסתכלות מעניינת על הדרך שבה נבחר להתמודד עם משבר שפקד אותנו. לדעתי להגדיר אנשים כ"אנשי ביצה", "גזר" או "קפה" לא תמיד עובד, כי ישנם אנשים שהתנהגו במשברים מסוימים כ"אנשי ביצה" ואילו במשברים אחרים כ"אנשי גזר" או "קפה". למרות זאת הרעיון עבורי היה הארה של ממש, אני מקווה שגם עבורכם.
מה אתם חושבים על השיטה ההולודינמית? אשמח לשמוע את דעתכם...
את המאמר המלא הגזר, הביצה ופולי הקפה של יובל כרמי, אפשר לקרוא באתר הבריאות דוקטורס

הציבור אשם? / אבישי אביטל

לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי תמיד האשימו אותו בעקשנות. על אופיו של עם ישראל ניתן ללמוד כבר במעמד הר סיני שנאמר עליו כי "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (קשה עורף = שאינו יכול להסתובב לאחור, להביט במי שמוכיח אותו, ולשנות את דרכו הרעה)

בהמשך ההיסטוריה אפשר לציין עוד נקודת זמן חשובה, שבה רואים בברור את אדישותו של העם היהודי לנעשה סביבו, והיכולת הגנטית המוטבעת בו לאליטיסטיות המעוורת את עיניו. כוונתי לתקופה שלפני תחילת השואה בשנת 1932, קצת לפני עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. כבר אז היהודים שחיו שם הוזהרו מפני העומד לקרות, ובכל זאת גילו קושי רב לעשות מעשה ולברוח כל עוד יכלו. רק אחוז קטן של הקהילה היהודית בגרמניה באותה תקופה השכיל לברוח לארץ ישראל וארצות הברית, ממש לפני התחלת הפוגרומים על היהודים ומייד עם עלייתם של הנאצים לשלטון.

לחלקנו נראה כי אלה סיפורי "אלף לילה ולילה", אך אל לנו להקל ראש, רבותיי ההיסטריה יכולה רק ללמד אותנו על חסרונותינו כעם והיכן עלינו לתת את הדגש.
בכל פעם מחדש נראה כאילו הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לעומד לקרות, אבל אם נהיה כנים, תמיד קבלנו אותות ורמזים לקראת העתיד לבוא.

במלחמת לבנון השנייה קבלנו קריאה להתעוררות מהשאננות והאליטיסטיות שבה חיינו בשנים האחרונות.
המנהיגים הפוליטיים שיושבים בכנסת גדלו מתוכנו ואנו כחברה עיצבנו את אופיים כבני-אדם וכמנהיגים, קל להצביע בכל פעם על נבחר ציבור כזה או אחר ברגע שמשהו משתבש, אך התשובה היא לא כזאת פשוטה.
אנו האשמים האמיתיים, ידענו על הכשלים והרגשנו את הסכנה אך בחרנו להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.
כל אזרח ישראלי שעושה מילואים בכל שנה, ידע שהצבא לא היה מוכן למערכה צבאית כבר הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שזומנו לתעסוקה מבצעית וראינו את הלך הרוח, הציוד שניתן, והאימון המהיר והחובבני שעברנו לפני יציאה לשטח, מעצרים ליליים או אפילו לסיורים שגרתיים, ידענו כי עם צבא כזה לא נוכל לנצח שום מערכה צבאית. אך כולנו בחרנו לשתוק.
ברגע שסיימנו את המילואים חזרנו לשגרה הטובענית והישרדות היום יומית, והמשכנו לחיות עם המצב הקיים, כאשר בתוך ליבנו קיוונו שבפעם הבאה כשנגיע למילואים מישהו ייקח אחריות ויתקן את המצב.

כדאי לנו הפעם להצביע על האשם האמיתי ולהפסיק לזרוע דיסינפורמציה בתקשורת על האשמים במצבנו הנוכחי. אנו כחברה חייבים לקחת אחריות על בחירת המנהיגים, על תפקוד המערכת המדינית והצבאית בפרט ותפקודנו כחברה בכלל, לא?

החברה הישראלית יצרה עם השנים ציבור של משתמטים החיים בינינו ומסתתרים מאחורי ההומניות או סתם כי אפשר לקנות פטור על סעיף נפשי.
חברה ששותקת בזמן שעיר שלמה במדינתה תחת טרור של קסאמים.
חברה שיצרה הפרדה כל כך עמוקה בין האזרח הפשוט לציבור הבוהמי המחזיק ברוב הנכסים והכוח של הכלכלה הישראלית, שמתעורר רק כאשר מבקשים להטיב עם השכיר בהעלאת שכר המינימום (תזכורת: כל יום מתווספות משפחות רבות לסטטיסטיקה השנתית כמשפחות החיות מתחת לקו העוני).
חברה שמוקיעה מתוכה את טובי בניה לארצות רחוקות, לנסות את מזלם כעובדים זרים (כיום כמעט בכל משפחה שלישית יש ילד שחיי בחו"ל).
חברה שבה שומעים את קולם של הסטודנטים רק כאשר מעלים את שכר הלימוד, בזמן שבמדינות אחרות בעולם הסטודנטים הם הכוח המניע מהפכות ושינויים חברתיים משמעותיים.

האמינו לי אפשר להמשיך כך עוד ועוד, הרשימה היא ארוכה על אוכלוסיות שלמות החיות בתוכנו ובוחרות להתעלם משאר הציבור הנלחם בכל יום על קיומו, גם אם בידו אין נשק, אלא עט ונייר כדי לנצח את מלחמת הבירוקרטיה. הבירוקרטיה שיצרו המוני פקידים שלא יודעים את מקומם ורק מעתיקים את קודמיהם.

חשוב שנהיה ערים לסכנות הקיומיות שלנו כחברה, כעם וכמדינה, ולגלות מעורבות ורגישות לנעשה סביבנו, רק כך נוכל לחיות כאן.

דור העבודה מהבית

כולם יודעים שהצליל השנוא ביותר בבוקר הוא השעון המעורר, שמודיע לנו כי צריך לקום ולצאת לעבודה. אבל בתחילת המאה ה-21 שני דברים החלו להשתנות, הראשון זה שהשעון המעורר החל לצלצל קצת מאוחר יותר, והשני במקום להתלבש ולצאת לעבודה מחוץ לבית, אנשים ירדו למרתף או לחדר העבודה ויבצעו את עבודתם ממחשבם האישי

עם ההמצאה של מחשבים ניידים, חיבור בפס רחב לאינטרנט והתוכנות להתקשרות ברשת, אין צורך של ממש להיות במשרד. לפחות לא כל יום. אלפי בתי עסק מיישמים את האפשרות לעבוד מהבית, ועוד יותר אנשים נשארים בבית כדי לנצל את היתרונות בכך. מהן היתרונות והחסרונות כאשר עובדים מהבית? במאמר זה ניתן מספר דוגמאות:

היתרונות:

לעבוד מבלי לצאת מהבית – אם אתם חיים בפריפריה וצריכים להגיע למקום העבודה שממוקם במרכז העיר, סבירות גבוהה שייקח לכם כחצי שעה להגיע וזה בהנחה שאין פקקים ועוד חצי שעה לחזור ממקום העבודה הביתה בסוף היום. בימים פקוקים במיוחד אפילו יותר משעה. נסיעה לעבודה מצריכה זמן וכוח. השגרה הזאת משעממת ומתישה. כאשר אין צורך לנסוע למקום העבודה מחוץ לבית, זה אומר יותר זמן לעצמכם, אותו תוכלו לנצל לדברים אחרים. חשבו איך בדרך זו ניתן יהיה לצמצם משמעותית את העומס בכבישים ולהפחית משמעותית את זיהום האוויר כתוצאה מנסיעה במכונית. שלא נדבר על החיסכון הכספי...
לרוב האנשים יותר זמן איכות עם בן-זוג והמשפחה הוא יקר לאין ערוך. אפילו הדברים הפשוטים כמו ארוחת צהרים וארוחת ערב יחד הוא שינוי ענק עבורם וכדאיי ביותר.
בנוסף כשיש יותר זמן ניתן להמירו בקלות לפעילויות אחרות.

גמישות – כל עוד שאין פגישות חשובות או משימות שחייב לסיים, ניתן לארגן את הזמן כך שאפשר לקחת כמה שעות חופשיות במהלך היום לפעילות עם הילדים, קניות או אפילו פעילות גופנית. לוח הזמנים כשעובדים מהבית גמיש מאוד וניתן לנצל אותו לטובתנו.

חיסכון בכסף ובסביבת העבודה – בזמן שעלות הדלק והתחזוקה של הרכב עולה כל הזמן, כאשר עובדים מהבית אין צורך בכך, יתרון גדול לכולנו וגם לסביבה. החיסכון הכספי הוא עצום, ניתן לחסוך את הוצאות הדלק, ואת הוצאות ארוחת הצהרים בחוץ, כך שבסה"כ נחסוך מאות עד אלפי שקלים בחודש. בעלי עסק יכולים לחסוך את עלות השכירות של המשרד, כאן החיסכון יכול להגיע למאות אלפי שקלים בשנה.
כל זה כמובן בנוסף להורדה משמעותית של זיהום הסביבה ובחיסכון אדיר של אנרגיה.

הגברת התפוקה – אחד היתרונות המפתיעים ביותר כאשר עובדים מהבית הוא הגברת התפוקה, כל זאת בהנחה שהמשרד הביתי מאפשר לכם להתמקד בעבודה, כך ניתן ליצר יותר בפחות זמן. אם אינכם יכולים להתמקד בעבודה בגלל הסחות דעת של הבית כגון: ילדים, טלוויזיה ועוד... כדאי שתשקלו שוב אם כדאי לכם לעבוד מהבית.
בדרך כלל סביבת העבודה המשרדית הטיפוסית היא רועשת, אנשים מדברים, הטלפונים מצלצלים, ותמיד ישנה התקהלות ליד מכונת הקפה. בבית הסחות אלה לא קיימים כלל. בבית נהיה יותר מרוכזים בעבודה ופחות ביחסי עבודה עם עמיתים.

החסרונות:

סיעור מוחות נעשה קשה – האתגר הגדול ביותר בעבודה מהבית הוא התקשורת. כאשר בני אדם מתקשרים הרבה מהמידע מועבר גם באמצאות שפת הגוף וזה אובד כאשר מתקשרים באמצעות הטלפון או תוכנת מסרים מידיים כגון סקייפ. בדרך כלל העברת מידע "יבש" או עדכונים שוטפים הם לא הבעיה, אך משימות שמצריכות השראה, עדיף עדין לקיימן באופן אישי.

אתם לעולם לא מפסיקים באמת לעבוד – ברגע שהעבודה נמצאת ממש לידכם תמיד יהיה מי שהתפתה לבדוק דואר אלקטרוני או מטלות בעבודה בכל רגע שיהיה לו הזדמנות. וזה לא כי אותם האנשים הם מכורים לעבודה, אלה כי תמיד תהיה עבודה שצריך לעשות. כאן החיסרון הוא גדול כי המשפחה שלכם תמיד תראה אתכם ליד המחשב.

תחושת בדידות – כאשר עובדים מהבית אתם בדרך כלל לבד, אין לכם עמיתים לעבודה שאיתם אפשר לשבור שגרה או לצאת להפסקת צהריים יחד. בשלב מסוים כולם מרגישים את הצורך להגיע לסביבה שבה אפשר למצוא חברה ולהרגיש כי ישנם עוד אנשים במצבכם. לכן חלק מאיתנו ימצאו את הדרך לבתי קפה שנותנים אפשרות חיבור אלחוטי לאינטרנט והתקבצו יחדו לעבוד.

לסיכום: ישנם לא מעט אתגרים כאשר עובדים מהבית, אך היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. אנו נראה יותר ויותר אנשים עובדים מהבית ויותר ויותר חברות תומכות באפשרות זו. השורה התחתונה היא שהעבודה מהבית מתבצעת ובמקביל אפשרות זו הופכת הרבה אנשים לשמחים יותר.

באדיבות ReadWriteWeb

גנוב את הסרט הזה / אבישי אביטל

דור שלם גדל לתוך מציאות שבה שיתוף קבצים הוא מובן מאליו, כל נער או נערה יודעים למשל שעל בגדים ואוכל משלמים אבל מוסיקה וסרטים מורידים באינטרנט, "כולם עושים את זה"... כאשר תעשיות המדיה נלחמות בשיתוף הקבצים הם נלחמות בעצם קיומו של האינטרנט שהוא שיתוף והפצה של מידע. לכן היום בלתי אפשרי לעצור את תופעת השיתוף באינטרנט, ולשלטונות אין הרבה מה לעשות. המהפכה לשיתוף מידע בעיצומה ולא ניתן לעצור אותה

האם זה דבר טוב או רע שלמכור מדיה ביחידות מוגנות הופך ליותר ויותר בלתי אפשרי?
ערוצי הכבלים של שנות השבעים נחשבו גם הם להפצה לא חוקית של מדיה. מכשירי הוידיאו ובהמשך צריבות הדיסקים גם נחשבו להפצה לא חוקית של המדיה.
העתקה והפצה של מידע התחיל הרבה יותר מוקדם בהיסטוריה, עוד במאה השש עשרה מידע אוכסן מאחורי סורג ובריח.
ברגע שהומצאה מכונת הדפוס, יחסו אותה לעבודת השטן. המדפיסים נרדפו ע"י השלטונות והדפסת המידע התבצעה במחתרת. הציבור היה רעב למידע מודפס והמדפיסים סיפקו את רעבונם. בשלב מסוים הבינו השלטונות כי לא ניתן לעצור את מהפכת המידע המודפס, העתקתו והפצתו לכולם, ולכן הפסיקו לרדוף את המדפיסים. השלטון הוחלף ונולדה תקופה חדשה עם תרבות העיתונות הכתובה והספרים לכל דורש.

הרצון להעתיק אין לו שום קשר לטכנולוגיה אלה לאיך תרבות נוצרה. טכניקת העתקה הובילה אותנו לאן שהגענו. מהרגע שנולד תינוק הוא מעתיק את התנהגות הוריו.
שיתוף הוא לב הקיום שלנו כבני אדם חברתיים. למשל תקשורת שהיא הצורך לדבר או להקשיב היא פעולת שיתוף.
האינטרנט נולד בגלל הצורך שלנו למצוא דרכים יעילות יותר לשיתוף מידע.
רעיון האינטרנט הוא לאפשר לכולם בצורה שווה וללא מרכז שולט לשתף את המידע באותו הזמן וללא מגבלות או שליטה.
כל טכנולוגית רשת האינטרנט בנויה על שמירה לזיכרון, העתקה והפצה למקום אחר ברשת.
אנשים אוהבים ליצור ולשתף והטכנולוגיה הופכת את השיתוף והיצירה לקלה יותר, ברגע שמדיה עולה לאינטרנט מדובר בזמן קצר מאוד עד שהיא תהיה נגישה לכולם.
דור שלם גדל לתוך מציאות שבה שיתוף קבצים הוא מובן מאליו, כל נער או נערה יודעים למשל שעל בגדים ואוכל משלמים אבל מוסיקה וסרטים מורידים באינטרנט, "כולם עושים את זה"... כאשר תעשיות המדיה נלחמות בשיתוף הקבצים הם נלחמות בעצם קיומו של האינטרנט שהוא שיתוף והפצה של מידע. לכן היום בלתי אפשרי לעצור את תופעת השיתוף באינטרנט, ולשלטונות אין הרבה מה לעשות. המהפכה לשיתוף מידע בעיצומה ולא ניתן לעצור אותה.

אז מה צופן העתיד?
האם אנו לפני מהפכה כדוגמת מהפכת הדפוס?
הפחד הגדול של תעשיות המדיה תאמינו או לא זה לא השיר שהורדתם דרך תוכנת שיתוף כזאת או אחרת, אלה שבכל רחבי העולם אנשים יוצרים מוסיקה, סרטים, תוכנות מחשב ועוד... רק כדי ליצור ולא כדי לעשות רווח. טכנולוגיית שיתוף הקבצים והאינטרנט מאפשרת לכל אחד מאיתנו להפוך מצרכן מדיה ליוצר מדיה, זאת התחלה של עיצוב מחדש של התרבות ושל החברה שבה אנו חיים.
בימים אלה אנו לוקחים חלק במהפכה שתעצב מחדש את החברה האנושית ואת תכני המדיה שאנו צורכים. לכל אחד יש את האפשרות לביטוי עצמי, אין מוסדות או חוקים המגבילים אותנו ליצור בדרך שלהם. יצירה נולדת לשיתוף ואין לנו ממה לדאוג אנו החברה האנושית נמצא יחד את הדרך לתמוך ביוצרי המדיה השונים. המדיה בעידן החדש נוצרת כי רצינו ליצור אותה לעצמנו ולא למטרת רווח. אנו יכולים ליצור מוסיקה טובה ותכני בידור אחרים ללא התעשיות הגדולות שכל מטרתן היא רווח.
כולנו חלוצים בעולם שיתוף המדיה החדש, עשית כסף היא לא המטרה ליצירה, אלה היצירה היא המטרה.

בשנת 2006 החלה סידרת סרטים דוקומנטריים בשם "גנוב את הסרט הזה" שבהם מעלים את שאלת הקיום של משתפי הקבצים באינטרנט והאתרים התומכים בהם.

בסרט הראשון מתחילים בעובדה ששיתוף הקבצים החל גל ענק של שינוי בעולם. הסרט צולם בשוודיה ומתמקד בפשיטה המשטרתית על צוות האתר "פירט ביי", בעקבות לחץ תעשיות המדיה בהוליווד על השלטונות בשוודיה. לאחר שסגרו את "פירט ביי", נוצר הד תקשורתי גדול ובלחץ הציבור הותר לצוות האתר להמשיך ולפעול, ולשלטונות נותר רק לעמוד מול הלחצים שהגיעו מהבית הלבן.

הסרט השני בסדרה של "גנוב את הסרט הזה" מרחיב את הנושא ונוגע בליבת התופעה שהיא השינויים הענקיים שאנו חווים ממש ברגע זה בדרך שבה אנו יוצרים, מפיקים, מפיצים וצורכים מדיה. הסרט עוזר עד מאוד לראות בעזרת מומחים והעוסקים בתחום לאן החברה האנושית מתפתחת בכל הקשור לשיתוף מידע. מומלץ לראות

משחקים ברייטינג / אבישי אביטל

הגיע הזמן לבדוק שוב אם תקשורת ההמונים בזמנינו אכן ממלא את תפקידה המקורי שהוא חיזוק הנורמות החברתיות, ובידור ההמונים למטרת "אסקפיזים" לזמן קצר מצרות היום יום? האם מטרת המדיה היא להרוויח מפרסום וכל השאר באמת לא משנה? אולי באמת התוכן חשוב, והפרסומות הן אכן השיטה הקפיטליסטית למימון המדיה, אך כרגע זה לא נראה כך

בכל יום בשעות הערב אנו יושבים מול מסך הטלוויזיה עם יקירינו ומתעדכנים במה שקורה בחדשות, מולנו ניצבים אנשים יפים, חזקים בדיקציה, בגיבוי תפאורה מושקעת מאוד וכל זה כדי להגיש עבורנו חדשות. הדרך שבה מוגשים לנו תכני החדשות מקוממת בפני עצמה, כל-כך הרבה השקעה בשביל לספר לנו על סבלו של האחר.
כנראה שיש משהו מאוד סדיסטי בגנים שלנו, הדורש את הכאב ובמקביל הניחום כשמדובר בצרות של אחרים. ואז החדשות נגמרות ואנו מודים לאל שזה לא אנחנו וממשיכים הלאה כאילו הכול קרה במדינה רחוקה בקצה העולם.

אנו מצידנו מנסים באמת להתנתק, אך לא נותנים לנו את ההזדמנות, מגישים לנו את החדשות בכל רגע ביממה, החל מתוכניות בוקר ועדכונים בכל שעה עגולה ברדיו וממשיכים לשעות הצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות, מציפים את מרקענו שוב ושוב ושוב. אז תגידו לי אך אפשר להתנתק במדינה כמו שלנו, רוויה באירועים חדשותיים בלי סוף, וכל זה מלווה בחשיפה בלי פוסקת לפרסומות, שממשיכות להכניס כסף לערוצי המדיה השונים. וכשנראה אולי שהיום הוא יום טוב, מתחילים ליצר אירועים חדשותיים כמעט ממש מכלום כדי שיוכלו להמשיך ליהנות מנתוני רייטינג גבוהים, שחס וחלילה לא נחשוב לעשות משהו אחר, הרי זה הוא שם המשחק, לא???
זה לא מפתיע שהחברה הישראלית הפכה ליותר ויותר אדישה לנעשה סביבה, אמנים רבים מתריעים שוב ושוב על התופעה, למשל בשירים כדוגמת השיר "חדשות?" של "החברים של נטאשה", שידעו להעביר טוב מאוד את המסר על האדישות שלנו כחברה:
מילים: מיכה שטרית לחן: ארקדי דוכין

בוקר טוב עול
ם!
ירו היום במישהו...
עם סיבה או בלי - זה עושה לכם משהו?

אלף קילו "קוק", מאתיים קילו מנגו...
תשעים ושניים הרוגים בהתרסקות הג'מבו
בוקר טוב עולם! החזאית אופטימית...
הקיץ יהיה לה חם, ועכשיו - ידיעה אינטימית

עוד יום, עוד יום
עוד יום, עוד יום
...
אביתר בנאי שעשה זאת שוב מאוחר יותר בשירו "כלום לא עצוב":
מילים ולחן: אביתר בנאי

מישהו נכנס לחנות דווקא נחמד מאוד
רגע כואב בחזה ופתאום נופל ומת
בגיל ארבעים ושש עם בית ואשה
ורגע אחד בחזה ואשה אחת תישן לבד

מישהי נוסעת בטרמפ דווקא יפה מאוד
לא מזמן קיבלה הצעה היא חושבת שהיא תסכים
אוי כמה שהיא בכתה כשהנהג את החולצה קרע לה

תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאוד
אבא את אמא דקר וירה לעצמו בראש
ודם מקומה מעל נוזל לי על החלון
על מה אני חושב הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
...

עוד בחדשות: אונס ילדים, מטפלות מתעללות, שחיתות בשלטון, פגיעה באימהות חד הוריות, קשישים ללא תרופות, תאונות דרכים קשות ואנחנו צמאים לעוד, עוד חדשות, עוד על יחסו המשפיל של בעל המרות והכסף כלפי הנזקק לחסדיו.
הגיע הזמן לבדוק שוב אם תקשורת ההמונים בזמנינו אכן ממלא את תפקידה המקורי שהוא חיזוק הנורמות החברתיות, ובידור ההמונים למטרת "אסקפיזים" לזמן קצר מצרות היום יום?
האם מטרת המדיה היא להרוויח מפרסום וכל השאר באמת לא משנה?
אולי באמת התוכן חשוב, והפרסומות הן אכן השיטה הקפיטליסטית למימון המדיה, אך כרגע זה לא נראה כך.
ישנן דוגמאות רבות שבהן מנצלים את החלש, מטאטאים את חולי החברה מתחת לשטיח, עושים יחסי ציבור לאוליגרכיים עשירים, מפרגנים לתשתיות להלבנת הון על חשבון המצוקות שלנו ועוד... כל אלה במטרה אחת בלבד והיא לזכות בעוד אחוזי רייטינג.

לאט לאט אנו הופכים לנתונים "יבשים" המשמשים את בעלי המדיה המבקשים דבר אחד בלבד לעשות עוד כסף על חשבוננו... "לתקשורת ההמונים שלושה תפקידים מרכזיים: המשכיות, פרשנות ובידור. כל אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים אלה אך יש אמצעים שבהם תפקידים מסוימים בולטים יותר. הטלוויזיה ממלא בעיקר תפקיד של בידור ולעומת זאת העיתון ממלא בעיקר תפקיד של סיקור הסביבה ופרשנות". כל השאר הן מניפולציות של בעלי השררה.

טיפים להעצמת היצירתיות שבכם

לא פעם אנו נתקלים באנשים יצירתיים מאוד או חדשניים במחשבתם, המחשבה הראשונה שעולה לראשינו כי מדובר באנשים מיוחדים שקבלו מתת אל, על כישרונם הייחודי.
האם קרה לכם שנתקלתם באדם יצירתי וחשבתם למה אני לא כזה בר-מזל?
על-פי ניסיונם של אותם האנשים - היצירתיות היא יותר פיסיולוגיה מאשר אינטלקט, ואין סודות של ממש כדי להיות יצירתי.
למען האמת, אין דבר כזה "להיות יותר יצירתי מהאחר", אתם כבר אדם כישרוני ויצירתי.

אני בטוח שכולנו נוכל להזדהות עם ניסיון שלא צלח כאשר ניסינו להיות חדשנים ויצירתיים. האם ידעתם שהמחסום למחשבה חדשנית נמצא בראשכם? המחשבה יוצרת הנחות שגויות, חסימות והגבלות ליצירתיות שבכם. ניתן להסירן בקלות, פשוט הפסיקו לחשוב והתחילו לעשות!

להלן הטיפים להעצמת היצירתיות שבכם:

התמדה – חדשנות מקורה לא רק מרעיונות טובים. אנו צריכים אמונה, עבודה קשה ופחות התעסקות בתוצאה הסופית. אנו נוטים להתרכז בתוצאה הסופית של הרעיון, אבל את מה שאנו לא רואים הם המעשים, העבודה הקשה וההתמדה כדי להפוך רעיון למציאות.

הסירו מעצורים – תחת הכישוף של מעצורים עצמיים, אנו מרגישים מוגבלים ותקועים. אנו צריכים לשחרר את עצמנו מהמחשבה המגבילה, באמצעות הסרת ההנחות השגויות והחסימות שיצרנו לעצמנו. לזה הכוונה כאשר אנו אומרים שיש "לחשוב מחוץ לקופסה". עודדו את עצמכם להיות פתוחים לרעיונות חדשים ללא אמונות מגבילות.

קחו סיכונים, עשו טעויות – הסיבה העיקרית למעצורים עצמיים היא הפחד מכישלון. הכינו את עצמכם לכך שחלק מהרעיונות יפלו בזמן התהליך. בנו אבי-טיפוס לעיתים קרובות, נסו אותם על אנשים, אספו תגובות, והוסיפו את השינויים המתבקשים.
במקום להתייחס לטעויות ככישלונות ראו זאת כניסויים קטנים.
במקום להעניש את עצמכם על כישלונות, קבלו אותם, והשתמשו במידע החדש שנרכש לרעיון טוב יותר.
המטרה שלכם היא, בסופו של דבר, להשיג את התוצאה הטובה ביותר, אך אל לנו לשכוח כי אנו עלולים להתמודד עם מכשולים לאורך הדרך.

התנתקו – הסביבה שלנו משפיעה על רגשותינו. ככל שאנו רגועים ושלווים, כך נוכל יותר להתחבר לזרם הפנימי היצירתי שלנו. זאת הסיבה לכך שרעיונות עולים לראשנו דווקא כאשר אנו מתקלחים או כשאנו לבד. לכל אחד יש כפתור מיוחד להפעלת האנרגיה היצירתית. אפילו הרעיונאים הגדולים ביותר יוצאים להליכות ארוכות כדי להתגבר על מכשולים. התנסו ובדקו מה עובד עבורכם.

חשבו על נייר – רוב האנשים היצירתיים מנהלים יומן של רעיונות. חלקם מחזיקים מחברת טיוטות, רשומות, פתקיות דביקות ועוד... כך תמיד ניתן לחזור למחברת ולשלוף רעיון שעלה לראשכם ולהתחיל לפתח אותו.
דוגמה: המחברת של לאונרדו דה-וינצ'י נרכשה על-ידי ביל גייטס במחיר של 30.8 מיליון דולר.

רעיונות מגיעים מרעיונות אחרים - האם ידעתם שאדיסון לא היה הראשון שהגה את רעיון נורת החשמל? הוא היה הראשון שהצליח לבנות סיב פחם בתוך נורת הזכוכית, דבר שאפשר לנורת החשמל להחזיק יותר זמן.
חשוב לשמור על ראש פתוח כשנחשפים לרעיונות חדשים, חשבו אך אתם יכולים לשלב את הרעיונות כדי להגיע לפתרון אחד טוב.

סקרנות – רוב האנשים היצירתיים הם בראש ובראשונה סקרנים מטבעם, ואוהבים חדשנות. תרגלו יכולת לראות דברים אחרת. לדוגמה: לאחר שעלה לראשכם רעיון חדשני, שאלו את עצמכם: "מה יכולות להיות האלטרנטיבות לרעיון חדשני זה?"
שאלו המון שאלות ונסו לאתגר את הנורמות הקיימות.


מחשבה בוראת מציאות קיימת / אבישי אביטל

בוקר אחד בדרכי לעבודה נקלע לעיניי סטיקר שעליו כתוב המשפט "מחשבה בוראת מציאות קיימת", האם הכוונה לכך שהכל כבר קיים בעולם ואנו צריכים רק למצוא את הדרך אליו?
ישנם תיאוריות פילוסופיות רבות, תאוריה אחת אומרת שבחיים ישנם שחקנים ראשיים ושחקנים משניים, הכל תלוי בנקודת המבט. את תיאורית השחקנים בסרט כולנו חווים כל יום.
במידה ומדובר בך אז אתה הוא השחקן הראשי ואילו כולנו שחקני משנה בחייך. תחשוב על זה רגע...אתה לא תתקל בנו ולא תדבר איתנו, פשוט נחלוף על פניך ברחוב או שאתה תראה אותנו עומדים איתך בפקק. ובדיוק ההפך. בתאוריה זאת כולם שחקנים ראשיים ובו זמנית גם שחקנים משניים. כולם בעלי מעמד פילוסופי דומה בחיים.
אפילו כשנוצרת אינטראקציה ביננו אתה עדיין השחקן הראשי בחייך ואילו מנקודת המבט שלנו אנו שחקנים ראשיים בחיינו.

תיאוריה נוספת אומרת שאנו רואים את עצמנו מהעיניים של אחרים. אנו רואים את האני העצמי שלנו לא כפי שהוא אלה כפי שאחרים רואים אותנו, הם בעיקרון המראה "האמיתית" שלנו.
נוצרת בעיתיות מסוימת או שלא, במידה ואנו נזכרים בתיאוריה של תפקידי המשחקים, הרי ששחקני המשנה מגדירים אותנו לפי תיאוריה זו...מעניין.
האם נוצרנו בעולם כדי לבלות? האם תפקידנו פה לשמור על אדמות? האם תפקידנו פה בכלל להתרבות? שאלות שמובילות לעוד שאלות שבטח גדולים ממני עדין שואלים.
במיקרו באמת זה לא מטריד אף אחד. אבל במקרו השאלה לא מרפה... לשם מה אנחנו פה?
לאחרונה ישנה תחושה גלובלית שכולנו שואלים על עצם קיומנו; מדונה והפצת הקבלה היהודית; זמרים בינלאומיים מופיעים למען כדור הארץ; שחקנים מהוליווד למען ילדי אפריקה ועוד...
דוגמאות אלו מוכיחות שקרה לנו משהו שמוביל למעשים למען האחר (שחקן המשנה).

לסיכום: ישנה מסקנה אחת ברורה שצועקת מתוך כל התאוריות והיא -- הבחירה -- כיצד נראה את עצמנו, איך אחרים יראו אותנו ומה נעשה למעננו ולמען אחרים.
אולי פשוט כדאי לכולנו להתחיל במעשה אחד קטן בכל פעם. מעשה שלא מחייב הפקות ענק או קיום סמינר רב משתתפים. כל אחד לעצמו.
כך אולי נשיג מציאות טובה יותר, עם דימוי עצמי גבוהה וסוף טוב. אמן!

חפש בבלוג זה