‏הצגת רשומות עם תוויות אבישי אביטל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אבישי אביטל. הצג את כל הרשומות

התפתחות האינטרנט – גרסת הגולש / אבישי אביטל

היום ברור לכולם כי האינטרנט הוא תופעה חסרת תקדים המשנה דרמטית את דרכי התקשורת, הצריכה, המסחר, החינוך ועוד...חוקרי הפילוסופיה צריכים לשאול האם האינטרנט יצר תרבות חדשה, או שזו קצת הגזמה? האם האינטרנט הוא כלי או משהו יותר מזה? האם האינטרנט משפר את ההשכלה? האם המרחב הווירטואלי נועד להרחבת הקשרים החברתיים או לכלי לאיסוף מידע?

בראשיתו, האינטרנט נוצר כרשת בצבא האמריקני. לאחר מכן שימש כאמצעי להעברת מידע מדעי בין אוניברסיטאות. אל הציבור הרחב הגיע לראשונה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. בתוך זמן קצר נוצרה מהפכה חברתית של ממש ופריחה של מאות מיליוני משתמשים.
הרשת מנוהלת על פי עקרונות אנרכיסטיים לפיהם הגוף המנהל רק מסדיר את הנושאים הטכניים ואילו כל אחד יכול להתחבר לרשת ולפרסם בה תכנים כפי העולה על רוחו. למרות זאת, יכולה כל מדינה לנטר ולהגביל את תעבורת האינטרנט בשטחה כפי רצונה.
עם הגידול במספר המשתמשים באינטרנט הופיעו תופעות תרבותיות המיוחדות לאינטרנט כגון:
פורומים, טוקבק, האקינג, שיתוף קבצים, דואר זבל, בלוגים, רשתות חברתיות ועוד...

היום ברור לכולם כי האינטרנט הוא תופעה חסרת תקדים המשנה דרמטית את דרכי התקשורת, הצריכה, המסחר, החינוך ועוד...
חוקרי הפילוסופיה צריכים לשאול האם האינטרנט יצר תרבות חדשה, או שזו קצת הגזמה? האם האינטרנט הוא כלי או משהו יותר מזה? האם האינטרנט משפר את ההשכלה? האם המרחב הווירטואלי נועד להרחבת הקשרים החברתיים או לכלי לאיסוף מידע?

לא ניתן להגדיר את האינטרנט כטוב או רע. אסור לנו לשכוח שמאחורי כל מחשב יושב אדם והסיבה הבסיסית לפעולה שהוא מבצע ברשת האינטרנט היא יצירת קשר והרצון להרגיש שייך, אם דרך כתיבת מאמר, שליחת דואר אלקטרוני, שיתוף קבצים או סתם שליחת "סמיילי" באמצעות תוכנת מסרים מיידיים.

תרבות האינטרנט החלה רק בשנים האחרונות. אם בעבר האינטרנט היה סוג של תקשורת מחתרתית משהו, אז היום הוא עבר לגליזציה מלאה. אם בעבר השימוש בו נעשה רק על-ידי מומחים בתחום, אז היום הוא משמש את כולם.
אם בעבר הגולשים בחרו להישאר בעילום שם בחדרי צ'אטים, אז היום בעקבות הרשתות החברתיות כגון: פייסבוק, מקושרים, שוקס, מייספייס ועוד... נראה כאילו אין סיבה של ממש לעשות זאת.
כמעט לכל אחד יש כרטיס פרופיל עם תמונות ומתהדר בחברים החדשים.
כאשר אתה חבר ברשת חברתית נראה לרגע אחד כאילו הכסף או ההצלחה ממש לא משחקים תפקיד אלה רק מספר החברים שלך, לא? אפשר להבין גם למה, הרי מדובר בסוג של מפגן כוח בכמה חברותי אתה או האם יש לך משהו וירטואלי להציע, שלאחרים אין.
את הקרדיט צריך לתת לתוכניות הריאליטי שהציפו את מרקענו בשנים האחרונות.
כשישבנו בבית וראינו על מסך הטלוויזיה אנשים שמאוד דומים לנו ולא דוגמניות על או שחקנים הוליוודיים מושלמים, הריאליטי אפשר לנו להיות פחות ביקורתיים ויותר בטוחים בעצמנו. ההשלכה לכך יושמה כמעט מייד לאינטרנט המסוגל לספוג הכל. רק בדפי ההיסטוריה נוכל באמת להבין לאן הפתיחות החדשה ותרבות האינטרנט מובילה אותנו כחברה.

לאינטרנט תפקיד חיובי נוסף שתפס תאוצה בזמן האחרון והוא הגישה למאגרי מידע חופשיים כגון ויקיפדיה, אינציקלופדיה חופשית שמעודכנת על-ידי הגולשים לפי ערכים. כך לאט לאט הידע שנצבר במשך השנים על האנושות הופך נגיש לכולם. ולנו מה שנשאר הוא לעשות בו שימוש מושכל.
סקרים רבים על הרגלי הגלישה של הילדים הישראלים מראים בבירור כי האינטרנט הפך ככלי עזר עיקרי ללימודים בבתי הספר.
כאשר נשאלו הילדים מה השימוש הנפוץ ביותר שלהם ברשת האינטרנט? התשובה היתה מעודדת מאוד, מייד לאחר השימוש בתוכנות מסרים מיידיים, הורדה ושיתוף של קבצים הגיע השימוש באינטרנט ככלי עזר לשיעורי הבית. המורים מבינים זאת ומעודדים שימוש באינטרנט כמקום מהימן למציאת מידע חינוכי, ויותר תופס את מקומם של הספרים והספרייה המסורתית.

אחת לכמה שנים נראה כאילו האינטרנט ממציא את עצמו מחדש... אך כנראה שמדובר בהתפתחות טהורה המתאימה את עצמה לעידן החדש, עידן שבו לעת עתה ישנם שני עולמות מקבילים: העולם האמיתי והעולם הווירטואלי. בעתיד הקרוב שני העולמות יתחברו לעולם אחד ואז נדע בדיוק את מקומו של האינטרנט בחיינו.

כתיבה באינטרנט - כלי לגיטימי המשפיע על סדר היום הציבורי / אבישי אביטל

האם חווית כתיבת יומני הרשת (הבלוג) נמצאת בסכנה? לאחרונה נראה כי אנשי התקשורת המסורתית, פוליטיקאים ופעילים חברתיים החלו להשתלט על סוג מדיה זה, ויחד איתם מגיעה גם הציניות האופיינית להם. כתיבת בלוג החלה על-ידי נערות ונערים בגיל ההתבגרות ואנשי מחשבים, ומהר מאוד הפכה פופולארית גם עבור אחרים ככלי להפצת מידע בתחומים שונים

עד שנת 2005 הסטטיסטיקות הראו כי מדובר בחתך אוכלוסיה צעיר ונשי כציבור מובהק הכותב לאתר משמעותי אחד המאגד את הבלוגים השונים. מאוחר יותר החלו לצוץ יותר אפשרויות לכתיבת בלוג באינטרנט כאשר ביניהם בלוגר של חברת גוגל המאפשר הקמת בלוג בפורמט סגור, ווורדפרס המאפשר הקמת בלוג עם תבנית חופשית המבוססת על מאגר מידע ומתאכסנת על שרת מחשב של חברה "מארחת".

כיום קיימים ברשת האינטרנט הישראלית כ-150,000 בלוגים פעילים בקהילת הבלוגספירה, אך בשנים האחרונות התמונה השתנתה בכל הנוגע לאפיון הבלוגר הממוצע...
אם בעבר הבלוגרים בחרו לכתוב מתוך תמימות מסוימת ורצון לתקשר על חשבון חשיפת פרטים אישיים או שיתוף מידע לטובת הכלל, אז כיום הבלוגר הפך את כתיבה באינטרנט לכלי לגיטימי המשפיע על סדר היום הציבורי.

ישנם מרכיבים נוספים התורמים להעצמת כוחו של הבלוג, כגון: דור חדש שניזון מהאינטרנט כמקור למידע מהימן (הישראלי מבלה כ-4 שעות בממוצע ביום בגלישה באינטרנט), התקשורת המסורתית שמאבדת מכוחה ואמינותה, "כללי המשחק" של התקשורת נחשפים יותר ויותר בעקבות הקלות שמעניק האינטרנט בהפצת המידע.
זאת ועוד שהבלוגר הישראלי צובר יותר כוח כאשר הוא מתאגד בבלוג אחד יחד אם מספר בלוגרים משמעותיים, כגון בלוגים פוליטיים: "עבודה שחורה", "משמר הכנסת" ו"לחץ חברתי".

האינטרנט תמיד שימש כאלטרנטיבה לאנשים מוכשרים, המאפשר להם לפרוץ עם החומרים שלהם. יש המון דוגמאות לאנשים מוכשרים שפרצו לתודעה הציבורית, אך התחילו את דרכם בפרסום חומרים באמצעות אתרי אינטרנט, בלוגים ופורומים שונים. דוגמה אחת עדכנית ולאו דווקא מעולם הבלוגספירה היא של הזמר והיוצר יוני בלוך שפרץ לתודעה הציבורית לאחר שפרסם את שיריו באתר האינטרנט "במה חדשה", המאפשר לאמנים מתחילים לפרסם את יצירותיהם בתחומי המוזיקה וכדומה. דרך האתר שמעה בתו של מנכ"ל חברת התקליטים NMC את שיריו של בלוך, התלהבה מהם וסיפרה אודותיהם לאביה. תוך זמן קצר החלו שיריו של בלוך להיות מושמעים בתחנות הרדיו (ערך: יוני בלוך, ויקיפדיה).

חשוב שנזכור כי הצלחתו הגדולה של הבלוגר היא בכך שהתבסס על עקרונות של שיתוף הדדי, הרמוניה וללא חובות חברתיות לעומת התקשורת המסורתית שמתאפיינת בהתנהגות בירוקרטית או אישית. זאת ועוד שהעיתונות המודפסת החלה כבר לייעד את עצמה לקהל קוראים אליטיסטי יותר (Paw research, 2006). לעומת הבלוגרים שמכוונים מראש לקהל קוראים של אזרחים מן השורה, וללא פרשנות (as is).

במידה והמגמה של כתיבת בלוגים על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים או בשמו החדש הבלוגספירה העיתונאית תמשיך, נראה כי בציניות האופיינית להם תחל גם תחרות על איכות וכמות הכתיבה שלא היו לפקטור עבור הבלוגר המצוי.

בנוסף, הבלוגר מתאפיין בסגנון כתיבה אישי ומראש לא ביקש לכתוב עבור המיין סטרים אלה עבור קוראים אשר מזדהים עם כתיבתו. הבלוגר כותב כי הוא אוהב לכתוב, ללא מניעים המוטלים בספק ומתוך מודעות חברתית גבוהה. הבלוג הוא יצירה אישית וייחודית הדומה יותר ליצירה ספרותית (weber, 2004). לעומת סגנון כתיבה סלקטיבי וספינים תקשורתיים שמאפיינים את העיתונות המסורתית.

אנו הבלוגרים חייבים לשמר את העיתונות האזרחית אשר נולדה בבלוגספירה והפכה לאפשרות לבקר את המדיה הקיימת, נהנית ממרחב עצמאי, חופשית ומשוחררת מכבלים מוסדיים.
עלינו לעמוד על המשמר כדי שלא נהפוך לבלוגרים המגויסים עבור מטרה פוליטית או למטרת רווח. העיתונות המסורתית יש הסבורים כי שרויה בקיבעון בסגנונה ובאופי כתיבתה, בהתנשאות ובהיותה בלתי רגישה דיה לשינויים החלים בחברה (Matheson, 2001).

אנו נמצאים על סיפה של מהפכה בעיתונות. הנתונים מורים על התחזקות המערכת העיתונאית המקוונת וירידה בשיעור קוראי העיתונות המסורתית (ליפסון, 2006).

הבלוגר נהנה מדימוי נקי ובעל אימון רב מהקוראים, אפילו תמים משהו, חשוב לשמור על זה, למען העיתונות האזרחית להבדיל.

מקורות:
2. ויקיפדיה - האנציקלופדיה החופשית.

האם איחרנו את הרכבת? / אבישי אביטל


בס"ד
לקידוש ה' ולזיכוי הרבים

הסיפור האישי שלי, על החזרה בתשובה התחיל אם להיות מדויקים כמה שנים קודם, הכול נראה תקוע מאוד, קושי עצום בחיים הכול הלך מאוד קשה, צרות בבריאות, ההיריון של אשתי היה מלווה בקשיים רבים עד כדי אשפוז ולידה מוקדמת של הילדה שלי, שנולדה פגה. פיטרו את אשתי ממקום עבודתה, במקביל שלום בית נראה כמשימה בלתי אפשרית, קשיים בפרנסה ועוד...

את ההכרה המלאה וידיעת ה' יתברך כאחראי לטלטלות שעברתי, שאותם ניתן להסביר כאב המחנך את בנו המורד, הגיעה רק לאחר המקרה עם הבת שלי חיה אורין

ערב אחד בתי חיה-אורין, תינוקת בת שנה וארבעה חודשים התקשתה לנשום. אשתי לקחה את הילדה לרופא המשפחה, והרופא לא ראה משהו חריג רק ביקש שנעקוב אחר מצבה, ואם המצב לא משתפר לחזור אליו. בערב השני החלה החמרה במצבה ואשתי לקחה אותה שוב לרופא והרופא החליט לתת לה טיפול באינהלציה.
בערב השלישי התפתח לילדה חום גבוהה עיקש שלא ירד. אשתי הרגישה מייד שלא מדובר במחלה רגילה, והחליטה לקחת אותה למיון ילדים בביה"ח הר הצופים. במיון הבחנו את מצבה - ספק דלקת ריאות, ספק התקף אסמתי. מה שהיה ברור הוא שהילדה סובלת מכשל נשימתי חמור.

בחדר המיון בביה"ח בהר הצופים מצבה הבריאותי של בתי המשיך להתדרדר הריאות כשלו ונקרעו לה הרקמות, הסימן החיצוני למצב זה היה שהחל לברוח אויר אל מחוץ לריאות לתוך האזור התת-עורי שניפח את הילדה בכל אזורי גופה, גם לאזור הראש, מראה קשה מאוד ובמיוחד שמדובר בילדה שלך.
כאשר הרופאים הבינו את המצב הקשה וכי הילדה לא יכולה יותר לנשום בכוחות עצמה, הוחלט להרדים ולהנשים אותה ומייד להעביר אותה לביה"ח הדסה עין-כרם ולחבר אותה למכונת הנשמה למקרים קשים.

ברצוני לציין שעוד בביה"ח הר הצופים את אשתי ואותי ליווה קול פנימי שאמר לנו כי הכול קורה בגלל שאנחנו לא שומרים את השבת, אך בשלב זה עדיין התכחשנו לכל פתרון רוחני שהוצע לנו על ידי משפחה ומכרים.

אני כאדם חילוני שלעולם לא קרא והעמיק בתורה ולא הרשה לעצמו לחקור באמת את ההיסטוריה שלנו כעם יהודי, וללמוד באמת ובתמים את מנהגי אבותינו ומסורת שעברה מאב לבן במשך אלפי שנים. היה קשה לי להבין למה השבת כל כך חשובה לבוראי שכך הוא מכה את בתי.
היה נראה לי בטיפשותי ובחוסר הידע העצום שהיה לי על דרך פעולתו של בורא עולם, עד לרגע המקרה, כי זה לא יכול להיות בוראי, הבורא שלי לא יעשה לי דבר כזה, ועל שבת???

בעצם מרגע זה ואילך החלה המלחמה הפנימית עם הרגשות המנוגדים, בין הרצון לשמר את החיים החילוניים נטולי ההגבלות, לבין הכנעה למול בוראי שדורש שאחזור בתשובה ואשוב אליו.
לאדם חילוני שמאמין כי הוא שולט בחייו המשפט האחרון נראה מרוחק מאוד, לחזור בתשובה? נשמע פרימיטיבי לא? הרי אנו כבר משכילים מספיק לדעת את הסיבות להכל. מה? נמנע מעצמנו מה שאנו יכולים לעשות רק בגלל שכך נאמר לפני אלפי שנים? החוקים כבר לא מתאימים לתקופה מודרנית זאת, לא?

במשך כחודש הרופאים ניסו לרפא את בתי אך לא הצליחו.
שילמנו לרפואה פרטית ורצנו אחרי כל פרופסור בתחום כדי שיציל אותה, אך כלום לא עזר.
הרופאים החלו להכין אותנו לגרוע מכול שהילדה כבר נמצאת הרבה מעבר למקובל במצב כזה של הרדמה והנשמה במכונה, ואם היא לא תתעורר בזמן הקרוב, יש לצפות שהיא חס ושלום לא תשוב להיות כמו שהייתה וגם אם כן עלינו לצפות כי השיקום יהיה ארוך מאוד ונאמר לנו כי מדובר בשנים.

זאת ועוד בדרך מביה"ח לבקר את בני בן השלוש, אשתי עברה תאונת דרכים קשה, נכנסה בקיר בטון והתהפכה שלוש פעמים וכל זה לעיני ההורים שלה שנסעו אחריה. במשך שבועיים שלמים גם בתי וגם אשתי היו מאושפזות יחד בביה"ח הדסה עין-כרם, אשתי באשפוז מבוגרים ובתי בטיפול נמרץ ילדים.

במקביל בני בן השלוש עובר גיהינום פרטי משלו כשפתאום החיים שלו התנפצו, תקופה ארוכה כל-כך בלי אמא ואבא, בלי המסגרת שאליה הורגל. וממש חי אצל הסבתא.

בשלב זה אדם בלי אמונה מתחיל להרגיש כי מישהו או משהו מנסה לחסל אותו. כאן לאחר שנראה כי אין ישועה מהרפואה המודרנית ושמתחילים להסביר לך שהרפואה לא יכולה לרפא את מרבית המקרים ואין הסבר רפואי על סיבת המחלה של הילדה שלי וכל שכן דרך רפואית לרפא אותה.
הכל מתחיל להיות ברור, הקדוש ברוך הוא אחראי למצב ורק הוא יכול לרפא אותה. כאן אני מבין מעל לכל צל של ספק כי ה' מבקש שאשוב אליו, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה ..."(משלי ג), בכניעה מלאה מלווה בבכי אני מבקש מאבא שבשמים שיקבל את חזרתי בתשובה וירפא את בתי, "שובו אליי ואשובה אליכם..."(מלאכי ג, ז'). אשתי ואני מקבלים עלינו בהחלטה משותפת לשמור את השבת. כמובן אני בפחד עצום באותה השבת כי אינני יודע אם אבא שבשמיים יקבל את החזרה בתשובה שלי...

במשך כל השבת אשתי ואני במתח נורא. אם לא איחרנו? האם אבא שבשמיים יקבל את החזרה בתשובה שלנו?
אשתי ראתה כי אני נמצא במתח גדול מאוד וחששה לי, היא החלה לנחם אותי באומרה כי יכול מאוד להיות שה' כן מקבל את חזרתנו בתשובה רק זה ייקח מס' ימים לרפא את הילדה ולא מייד אחרי שתצא השבת.

אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"(משלי יט), בורא עולם ברחמיו הרבים מיד כשיצאה השבת נתן לנו סימן שאנו בכיוון הנכון, המדדים של מכונת ההנשמה השתפרו, והילדה החלה להראות סימנים חיוביים להחלמה. תוך מספר ימים הילדה עברה למכונת הנשמה רגילה ובזמן קצר מאוד החלה לנשום בכוחות עצמה. גם שחל שיפור משמעותי במצבה הרופאים התעקשו שהם רואים דווקא החמרה לפי תצלומי הריאות. עד היום הם לא יודעים להסביר את סיבת המחלה ואת ההחלמה המהירה של הילדה.

ברוך ה' לאחר מספר חודשים בלבד הילדה חזרה לעצמה כמעט לגמרי ומיותר לציין שאנו מרגישים את יד ה' בילדה, למרות השיקום הארוך שציפה לנו, אנו מרגישים שהילדה השתפרה הרבה יותר מלפני המקרה, להזכירכם היא נולדה פגה.

היום אנחנו משפחה דתית לכל דבר, נוכחנו לראות ניסים גלויים ברגע שקבלנו על עצמנו לשוב לדרך אבותינו.
אנו יודעים את ה', רק המחזיקים והמאמינים בו זוכים לשפע של רוחניות שממלאת אותם ואת ליבם בכל יום ויום בשמחה, אושר ושפע שהוא נותן לנו. אנו מודים לו על כך בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו.

היינו בחלקו האחר של העולם – החילוני, החומרני והמתירני, והיום כבעלי תשובה לא הפסקנו לחיות להפך רק עכשיו התחלנו לחיות באמת...

אדם דתי חי על פי חוקים ברורים מאוד, שמאפשרים לו להניח לפניו את הדברים החשובים בחיים - לדעת שיש בורא לעולם, זוגיות, משפחה וחיי קהילה בריאים.

שה' יאיר את עיניכם בטוב לשוב אליו. אמן

אבישי אביטל


קורא יקר אם יש לך שאלות על היהדות אנא בקר באתר שופר והקלק על כל שאלה שעולה בראשך, ומיד תקבל עליה תשובה.
לאתר שופר - תשובות לשאלות ידועות בנושא היהדות והדת.

שברו את רוחם / אבישי אביטל

ניתן לראות בבירור כי שברו את רוחו של הציבור הלאומי דתי, למרבה הפלא לא אויבינו הם אלה האשמים בכך אלא אנחנו החברה הישראלית כולה שהפקירה, לאחר שהוחלט כי מדובר בציבור המתיישב באדמות שבעלותן שנויה במחלוקת. החברה הישראלית לא השכילה להודות לציבור שלם של אנשים שהקריבו את יקיריהם למען ביטחון כולנו. ציבור שכל "פשעו" הוא הרצון לקיים מדינה שחיים בה יהודים, כן יהודים שאינם מתנצלים על זהותם

הרושם שמתקבל לאחרונה הוא כי הציבור הלאומי דתי או בשפת העם ה"מתנחלים" שמקורם מהציונות הדתית, עובר טלטלות חמורות ביותר. בעיניי נראה כי הציבור שהכי איכותי והכי תורם למדינתנו, עובר מבחן אמונה מהקשים שרק אפשר לעבור.

הציונות הדתית חרטה על דגלה לקחת חלק במשימות הקשות ביותר, התיישבות על קווי הגבול במקומות מסוכנים, ציבור עם הכי הרבה לוחמים ביחידות המובחרות בצה"ל, ציבור שאינו מסתתר מאחורי תורתו ותורם את חלקו בחברה הישראלית מעל ומעבר.
כאשר אנו שואלים מי הוא האזרח האולטימטיבי למדינת ישראל? לדעתי אין כאן שום צל של ספק שמדובר באזרח המופת שהציבור הלאומי דתי מוציא מקרבו.

הציבור הכול כך חזק שעבר את המבחנים הקשים ביותר של עמידה איתנה למול הסכנות מחוץ והסכנות מבית. חינוך דורות רבים על אהבת הארץ, דורות של לוחמים אמיצי לב. ציבור המעורב מאוד בכל הקשור לגורלה של מדינת ישראל. אותם אנשים שתמיד מתנדבים ראשונים לכל משימה ללא כל היסוס. ציבור שאפשר להאשים רק בדבר אחד והוא אהבת אמת של חבל ארץ מוכה זה, בזמן ששאר בניו כבר זנחו אותו, לטובת מרדף אחרי הכסף.

הציבור הדתי לאומי אינו מתחמק מאחריות ונמצא תמיד בחזית למול הסכנות. ציבור שיצאו ממנו מיטב החולמים וגדולי הלוחמים במשך דורות רבים.

הציבור הדתי לאומי הוא הלב והחוסן של העם היהודי למול האויבים שלנו.

והציבור החילוני צריך להפסיק להצביע על ציבור איכותי זה, ולהאשים אותו כבעייתי. הדבר הוא בהחלט אינו נכון. וזאת כי המדינה שלנו בראשות ממשלות שונות היא ששלחה אותם להתיישב מעבר לקו הירוק. נראה כי אנו שכחנו שמדובר בציבור שנשלח על-ידינו למשימות שאחרים לא רצו.

צריך לקחת דוגמה מציבור המקיים חיים דתיים לצד חיים "חילוניים" שנובעים מהבנה כי אנו חיים במדינה שנמצאת בסכנה מתמדת לקיומה. כי נמצאות סביבה מדינות אויב שמחכות כבר שנים רבות להכות בנו על ההשפלה שגרמנו להם בעת מלחמה, כשבכוח מאוחד של מספר מדינות תקפו אותנו בחזיתות שונות, ולא יכלו לנו בזכות אבותינו שעמדו כנגדם.

חשוב לגלות רגישות רבה כלפי הציבור הלאומי דתי שבמהלך השנים האחרונות מקבל מכה אחר מכה, אם בזמן ההינתקות, ההשתלבות במקומות התיישבות חדשים, התחושה הקשה של להפוך כמעט בין יום מציבור מובחר, לציבור מנודה שאף אחד אינו מבין את היאחזותו באדמות של "אחרים".

היום התנאים השתנו ויש רצון למצוא ערוץ הידברות בינינו לבין הפלסטינים בחסות אמריקנית, זאת כמובן על חשבון שטחים שהיו בבעלותנו. יש דעות רבות בכל הנוגע לתהליך שלום בזמן מתקפות טרור לא פוסקות על אזרחים חפים מפשע וערים כגון שדרות ואשקלון הסופגות מטחי רקטות באופן יום יומי, כמעט ללא מענה הולם מצידנו.

אף מדינה בעולם לא היתה מסכימה לדין שונה עבור עיר שאינו שווה לדין עבור כל המדינה. למרות זאת כדאי להשאיר דלת פתוחה לניהול משא ומתן. הרי העולם צופה ועוקב זה לא יראה טוב שאנו לא נעשה מאמץ מצידנו.

אפקט הזמן חל על כולנו, אם נזכור להתנהג נכון אחד כלפי השני, כשהתמונה ההיסטורית כולה לנגד עינינו, נדע כי בעוד מספר שנים כשהתנאים השתנו שוב והפעם האצבע תופנה לציבור אחר, חילוני או דתי, נדע כי מדובר עדיין באותו העם, העם היהודי.

ידוע מראש / אבישי אביטל

בס"ד
כיום ישנם אין סוף ניסים גלויים כל הזמן, הרב זמיר כהן כבר אמר באחת מהרצאותיו שאם היינו לוקחים אדם מלפני 175 שנה ומכניסים אותו בבית ממוצע של היום, הוא היה בטוח שהגיע לגן עדן. הבית בנוי מאבן יציבה ומבודדת, חם בחורף, נעים בקיץ, מים חמים וקרים יוצאים מכל חור בקיר, אדם מדבר מתוך תמונה, אוכל זמין ב-30 שניות ועוד... הכל מהשם יתברך

בסימן פרשת השבוע – שמות "וארא-בא"

בפרשת וארא ה' שולח את משה לבקש מפרעה שישחרר את בני ישראל מעבדות מצרים.
"וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי" (שמות ט, א).
וכמובן יש את סדר המכות כמו שכולנו מכירים ויודעים, אך פרעה למרות המכות מתחכם ואינו משחרר את בני ישראל "וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם (שמות ט, ז)"
נשאלת השאלה האם ישנו משהו שאינו בר השגה לבורא עולם? האם הבורא, כל-יכול, צריך את "אישורו" של פרעה לכאורה לשחרור את בני עמו?
הרי ה' במעמד זה יוכל לשחרר את בני ישראל מבלי כל מאמץ מיותר ואפילו ללא מכת מצרים אחת.
התשובה לכל השאלות חוזרת על עצמה מספר פעמים באותם מפגשים בפרשה בין ה' למשה כדוגמת הפסוק "כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ" (שמות י,א). והסיבה "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'" (שמות י,ב).
הקב"ה הוא אחראי לעקשנותו של פרעה וכל זאת למען בני ישראל שיראו ואראו את השם יתברך.

התמקדות בנקודה זו בפרשת וארא נותנת לנו פתח להבנת העוצמה הבלתי מושגת של השם יתברך מחד ולקטנותנו מאידך.
ה' ידע את טבעם ויצרם של בני ישראל, שהרי היו זקוקים לניסים גלויים, אותות ומופתים כדי שידעו ללא כל ספק, כי הוא הבורא של העולם ואין עוד אחר. לכן ה' סיבב את הסיבות והראה לבני ישראל עד לרגע היציאה ממצרים את כוחו ויכולותיו על הטבע.
וכשקוראים את הפרשה בדיעבד רואים אנו דרך הכתובים מימד נוסף של הבורא לאותות והמופתים הגלויים והוא יכולת הראיה העתידית -- " וַיֹּאמֶר ה'... כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת" (שמות ז, ט). בלשון עתיד, ועוד דוגמה "וַיֹּאמֶר ה' ... כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם" (שמות ז,יד).
ה' ידע מראש את תשובותיו של פרעה, וידע מראש את כל השתלשלות המקרים בכלל.
כי נאמר שאת התורה כתב קודם בריאת העולם ואז לפי התורה ברא עולם. ושכל העולם נברא רק עבור עם ישראל.

כיום ישנם אין סוף ניסים גלויים כל הזמן, הרב זמיר כהן כבר אמר באחת מהרצאותיו שאם היינו לוקחים אדם מלפני 175 שנה ומכניסים אותו לבית ממוצע של היום, הוא היה בטוח שהגיע לגן עדן. הבית בנוי מאבן יציבה ומבודדת, חם בחורף, נעים בקיץ, מים חמים וקרים יוצאים מכל חור בקיר, אדם מדבר מתוך תמונה, אוכל זמין ב-30 שניות ועוד... הכל מהשם יתברך.

ואילו אנו ממשיכים להתעסק בסיבות ומחפשים הסבר "הגיוני" לכל תהליך המתרחש סביבנו. כשטוב אולי אפשר לתפוס בסיבה ה"הגיונית", אבל שמתחיל להיות רע כמו בימים אלו, כגון שלא יורדים גשמים מקביל לקשיים בפרנסה ופיטוריי עובדים המונים, הארץ מוקיעה אותנו מקרבה מקביל לאויבינו מבחוץ שמתחזקים עלינו ועוד... בזמנים כאלה כולם אבל כולם מרימים את הראש ומתפללים לעזרה מאבא שבשמים כי אין עוד מלבדו.

אך אל לנו לדאוג הרי בורא עולם צפה את הכול וידע מראש את יצרנו וחולשתנו וכמו שמלמדת אותנו הפרשה הקב"ה עושה הכל בהשגחה גמורה ואת הסיבה לכך נוכל ללמוד רק בדיעבד מפיו של משיח שיבוא עלינו במהרה. ה' בגאונותו המופלאה מוביל אותנו למקום שכולו טוב ומה שנותר לנו הוא לבטוח בו ולהחזיק חזק כי זה כל האדם.

להחזיק בתשובה / אבישי אביטל

בס"ד
למען ה' ולהאדיר את שמו יתברך

הרבה אנשים יכולים לטעות בכך שיחשבו שלחזור בתשובה הכוונה היא רק לשינוי המראה החיצוני - לחבוש כיפה ללבוש ציצית או לקיים טקסים ולשמור מצוות

חזרתי בתשובה עכשיו מה?
לרוב בעלי התשובה התהליך דומה, ואל לנו להישבר, להפך הקושי בלהחזיק בתשובה הוא ההוכחה לכולנו כי רק עכשיו אנחנו בכיוון הנכון.
בעברי שמעתי משפט מאוד נכון הממחיש את המצב "החיים הם כמו לרכב על אופניים ברגע שקל לך אתה בירידה ושקשה אתה בעלייה" (רוחנית כמובן).

מי שלא קופץ למים לא מתרטב
ההחלטה לחזור בתשובה היא החלק הקל אם נתמקד לרגע בתהליך הראשוני אכן הוא מספק לזמן קצר, א. עילוי רוחני ב. הרגשה נפלאה ו-ג. רצון להזמין את כולם להצטרף.

מה שבאמת קשה הוא להחזיק בתשובה
אי-אפשר שלא להעריך בעל תשובה הבוחר לחזור לשורשיו היהודיים באמצע חייו, להחזיק בבורא עולם, למרות כל הסיבות ה"הגיוניות" להישאר "חופשי" מעול התורה והמצוות.

הרבה אנשים יכולים לטעות בכך שיחשבו שלחזור בתשובה הכוונה היא רק לשינוי המראה החיצוני - לחבוש כיפה ללבוש ציצית או לקיים טקסים ולשמור מצוות. בעלי תשובה ותיקים יודעים כי התהליך האמיתי הוא פנימי, ארוך, בוגר ואחראי עד לסוף הימים.

מדובר בשינוי גדול וקיצוני (בגיל מבוגר בדרך כלל), חבל שנעשה אותו ונפספס את מטרתו האמיתית של השם יתברך, והיא לעזור לנו להיות בני-אדם טובים יותר הן למקום והן לבני-אדם בסביבתנו.

מייד לאחר ההחלטה בעלי התשובה ומשפחותיהם מתחילים תהליך ארוך ומספק, שאין שני לו והמטרה להתחבר מחדש להשם יתברך – אבינו שבשמים.

חשוב לזכור מספר דברים:
א. סבלנות - זה שאתה זכית "לראות" את השם יתברך והנהגתו בעולם, זה לא אומר שהסובבים אותך גם זכו או רוצים "לראות".

ב. שפוט לכף זכות - השתדל לראות תמיד את הפן החיובי בכל דבר ובכל אדם. בעלי תשובה נוטים לצייר בעיני רוחם תמונה לא מציאותית, כשמדובר בדתיים מלידה וכאשר הם נפגשים עם העולם הדתי ישנה קצת אכזבה.

זכור כי עד עתה אותם דתיים עבדו את השם במשך שנים לאורך כל חייהם ובאופן שוטף, למרות כל הקשיים מסביבם. ואנו בעלי התשובה רק עכשיו מתחילים, התקופה הראשונה אינה נחשבת לנו כי אנו זוכים לעזרה צמודה מהשם יתברך.

חכה קצת, עד לאחר שההתלהבות הראשונה תעבור רק אז תוכל לראות את התמונה המציאותית של עובדי השם. אותם יראי שמיים האמיתיים המחזיקים באבינו שבשמיים ללא תרוצים אפילו אם חלקם אינם מושלמים. השם יתברך אוהב את המתמידים לאורך זמן, אפילו אם עבודתם אינה מושלמת.

ג. "נאה דורש נאה מקיים" - זה שאתה מרגיש צורך עז להציל יהודים נוספים לא נותן לך סמכות רבנית ל"הרביץ" תורה למשפחה, לחברים, לשותפים לעבודה ועוד...

הסיבה היא מאוד פשוטה אין לך עדיין את הידע הנחוץ לענות על שאלות שיעלו ושוב חזרנו לסעיף הראשון – סבלנות. "בעל תשובה מתייצב בדעת תורה ובדרך המצוות רק לאחר כ-7 שנים".

נכון ורצוי, להפנות כל מי שמתעניין וחפץ לדעת על הדת היהודית לגדולי הדור ומגידי השיעורים, שהשם יתברך חנן אותם במעלות הפרונטאליות, ויכולות ההסברה, הם ידעו לעשות זאת טוב.

ד. המשפחה קודם – מה יעזור לך לחזק אנשים בחוץ בזמן שבבית אשתך קורסת מהנטל של הטיפול בילדים וניהול העניינים השוטפים. הבית הפרטי שלנו הוא מקום מצוין לגמילות חסדים.

ה. "שבע יפול צדיק וקם" - זכור שגם בעלי תשובה ותיקים עדין נלחמים בעבודת השם וזאת הדרך ליפול אבל יותר חשוב לדעת לקום. אל תתייאש תמשיך...

היום לא מחר כן. תתחזק לדעת שכולנו כך. יום מצליחים ויום פחות אבל ממשיכים ולא מוותרים זאת בדיוק עבודת השם.

בדור שלנו (עיקבא דמשיחה) כדי להיות צדיק נראה כי צריך להישאר בבית ולא לצאת כלל, אך לנו בעלי התשובה אין את ההטבה הזאת, אנו חייבים להמשיך בשיגרת חיינו, כלומר לצאת לעבוד ובמקביל לקבוע עיתים להתורה, תפילה וקיום המצוות. במקום שקיים קושי בעבודת הקב"ה, דע כי שם השכר הגדול לעתיד לבוא.

ב-30 שנה האחרונות חזרו בתשובה למעלה ממליון יהודים, לא היה עוד דור כזה בכל ההיסטוריה.

מי ייתן שהשם יתברך יחזק אתכם לעבוד אותו בשמחה ובלבב שלם.

קישורים נוספים:
"תשובה שלמה" - דרכים לתשובה מאוזנת, ספר לקריאה מקוונת עבור בעלי תשובה.

הטוב, הרע והשיטה ההולודינמית / אבישי אביטל

הגזר הינו קשה וכששמים אותו במים רותחים הוא מתרכך מדי. הביצה הינה רכה ובמים רותחים מתקשה. פולי הקפה הופכים את המים הרותחים לקפה טעים. והנמשל: המים הרותחים הם המשברים שאנו עוברים בחיים, החיצוניים והפנימיים

יש כאלה שיגידו כי משברים בחיים נוצרים ע"י אנשים "רעים" ויהיו כאלה שיקבלו את המשבר בהבנה גמורה ככפרה על המעשים הרעים שהם עשו לאחרים, סוג של "החטא ועונשו".

אם נתייחס למשברים שנוצרים על-ידי אנשים "רעים" אשר התנהגותם הרעה כלפינו לא מובנת, או לפחות המניעים להתנהגות זו אינם מובנים לנו.
הרי שתמיד יהיה קל להגדיר אנשים כ"רעים", שכוונתם היא להרעה לנו וזהו. אך לא כך הדבר...
בבסיס כל אדם מושך תמיד לטובתו, ושורש מעשיו כלפי אחרים נובעים מרצון זה.
ברוב המקרים מדובר באנשים המוכרים לנו וחיים בסביבתנו באופן קבוע, כגון: החבר לעבודה, מנהל הבנק, השכנה, פקידת הקבלה בקופת החולים, ההורה של הילד שנמצא עם הבן שלכם בגן או בבית הספר ועוד... אם נהיה כנים נבין כי ההגדרה אנשים "רעים" היא שטחית ולא נכונה.
חלק מן המשברים שנוצרים על-ידי האנשים ה"רעים" ומוגדרים כמעשים "רעים" ניתן גם לפרש ככשל בתקשורת, כלומר אי יכולת מילולית להביע את רצונם או פרשנות מוטעת למעשיהם, אך לא רק...

על בעיות שיצוצו במהלך חיינו אפשר בוודאי לבנות, בדיוק כמו העובדה לקיום השמש, הירח, כדור הארץ ובכלל. הסיבה המיסטית על-פי היהדות למשברים היא סוג של תיקון שהנשמה צריכה לעבור לאחר גלגוליה הרבים ואילו הסיבה הלוגית למשברים היא, כי בדרך זו האדם הופך חזק יותר וחכם יותר. על-פי תיאורית ה"הולודינמיקה" ההתמודדות עם משברים בחיים ופתרונן מגדירה אותנו.
מהי הולודינמיקה?
יובל כרמי, פסיכולוג קליני: "כל בעיה נגרמת ע"י הפתרון שלה וכל אתגר בפניו אנו ניצבים בחיים, קיים בכדי שנגלה את הפיתרון שלו. ההולודינמיקה – הולו = שלם, דינמיקה = פעולה, הולודינמיקה = השלם בפעולה.
איך הכל מתחבר להתמודדות עם משברים בחיים? פשוט, בדרך ההסתכלות שלנו על החיים. אם נבין שלמרות כל מה שנעשה תמיד יהיה עלינו להתמודד עם משברים וזו עובדה מוגמרת, בין אם נגרמו על-ידי האנשים ה"רעים" ובין אם נגרמו על-ידינו, אז נדע כי מה שבאמת חשוב הוא איך בחרנו להתמודד עימם.

במאמרו של יובל כרמי ניתן למצוא דרך אחת ומעניינת מאוד של השיטה ההולודינמית להתמודד עם משברים: "הגזר הינו קשה וכששמים אותו במים רותחים הוא מתרכך מדי. הביצה הינה רכה ובמים רותחים מתקשה. פולי הקפה הופכים את המים הרותחים לקפה טעים. והנמשל: המים הרותחים הם המשברים שאנו עוברים בחיים, החיצוניים והפנימיים. דהינו: מצוקות כלכליות, מחלות, מוות של קרובים, גירושין, מלחמות, משברים נפשיים ועוד. "אנשי הגזר" הם אנשים קשוחים מדי שבעתות משבר מתפרקים נפשית או גופנית. אין להם הגמישות הדרושה לעבור את המשברים, דעותיהם או גופם נוקשים מדי הם לא מצליחים להסתגל לשינויים ונשברים. "אנשי הביצה" הם אנשים שלבם מאד רך, אך בעתות מצוקה הם מתקשים, הם למעשה הופכים "לגזרים". הם אלה שאינם מרשים לעצמם לבכות או לחלות או להיות חלשים כי אם יהיו כאלה ישברו לגמרי, ולכן מתקשים מבפנים. הם שורדים את המשברים אך משלמים על כך מחיר – לעתים נפשי ולעתים גופני."אנשי הקפה" לעומת זאת, הם אלה שמסוגלים לקחת את המשברים הקשים ביותר ולהמיר את האנרגיה שלהם מחוסמת למסייעת. הם אלה שיכולים לשנות את חייהם, את השקפות העולם שלהם, את סביבתם, את דפוסי ההתנהגות שלהם, וכך להוציא מהאירועים הקשים ביותר את הטוב".

השיטה ההולודינמית נותנת לנו הסתכלות מעניינת על הדרך שבה נבחר להתמודד עם משבר שפקד אותנו. לדעתי להגדיר אנשים כ"אנשי ביצה", "גזר" או "קפה" לא תמיד עובד, כי ישנם אנשים שהתנהגו במשברים מסוימים כ"אנשי ביצה" ואילו במשברים אחרים כ"אנשי גזר" או "קפה". למרות זאת הרעיון עבורי היה הארה של ממש, אני מקווה שגם עבורכם.
מה אתם חושבים על השיטה ההולודינמית? אשמח לשמוע את דעתכם...
את המאמר המלא הגזר, הביצה ופולי הקפה של יובל כרמי, אפשר לקרוא באתר הבריאות דוקטורס

הציבור אשם? / אבישי אביטל

לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי תמיד האשימו אותו בעקשנות. על אופיו של עם ישראל ניתן ללמוד כבר במעמד הר סיני שנאמר עליו כי "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (קשה עורף = שאינו יכול להסתובב לאחור, להביט במי שמוכיח אותו, ולשנות את דרכו הרעה)

בהמשך ההיסטוריה אפשר לציין עוד נקודת זמן חשובה, שבה רואים בברור את אדישותו של העם היהודי לנעשה סביבו, והיכולת הגנטית המוטבעת בו לאליטיסטיות המעוורת את עיניו. כוונתי לתקופה שלפני תחילת השואה בשנת 1932, קצת לפני עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. כבר אז היהודים שחיו שם הוזהרו מפני העומד לקרות, ובכל זאת גילו קושי רב לעשות מעשה ולברוח כל עוד יכלו. רק אחוז קטן של הקהילה היהודית בגרמניה באותה תקופה השכיל לברוח לארץ ישראל וארצות הברית, ממש לפני התחלת הפוגרומים על היהודים ומייד עם עלייתם של הנאצים לשלטון.

לחלקנו נראה כי אלה סיפורי "אלף לילה ולילה", אך אל לנו להקל ראש, רבותיי ההיסטריה יכולה רק ללמד אותנו על חסרונותינו כעם והיכן עלינו לתת את הדגש.
בכל פעם מחדש נראה כאילו הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לעומד לקרות, אבל אם נהיה כנים, תמיד קבלנו אותות ורמזים לקראת העתיד לבוא.

במלחמת לבנון השנייה קבלנו קריאה להתעוררות מהשאננות והאליטיסטיות שבה חיינו בשנים האחרונות.
המנהיגים הפוליטיים שיושבים בכנסת גדלו מתוכנו ואנו כחברה עיצבנו את אופיים כבני-אדם וכמנהיגים, קל להצביע בכל פעם על נבחר ציבור כזה או אחר ברגע שמשהו משתבש, אך התשובה היא לא כזאת פשוטה.
אנו האשמים האמיתיים, ידענו על הכשלים והרגשנו את הסכנה אך בחרנו להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.
כל אזרח ישראלי שעושה מילואים בכל שנה, ידע שהצבא לא היה מוכן למערכה צבאית כבר הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שזומנו לתעסוקה מבצעית וראינו את הלך הרוח, הציוד שניתן, והאימון המהיר והחובבני שעברנו לפני יציאה לשטח, מעצרים ליליים או אפילו לסיורים שגרתיים, ידענו כי עם צבא כזה לא נוכל לנצח שום מערכה צבאית. אך כולנו בחרנו לשתוק.
ברגע שסיימנו את המילואים חזרנו לשגרה הטובענית והישרדות היום יומית, והמשכנו לחיות עם המצב הקיים, כאשר בתוך ליבנו קיוונו שבפעם הבאה כשנגיע למילואים מישהו ייקח אחריות ויתקן את המצב.

כדאי לנו הפעם להצביע על האשם האמיתי ולהפסיק לזרוע דיסינפורמציה בתקשורת על האשמים במצבנו הנוכחי. אנו כחברה חייבים לקחת אחריות על בחירת המנהיגים, על תפקוד המערכת המדינית והצבאית בפרט ותפקודנו כחברה בכלל, לא?

החברה הישראלית יצרה עם השנים ציבור של משתמטים החיים בינינו ומסתתרים מאחורי ההומניות או סתם כי אפשר לקנות פטור על סעיף נפשי.
חברה ששותקת בזמן שעיר שלמה במדינתה תחת טרור של קסאמים.
חברה שיצרה הפרדה כל כך עמוקה בין האזרח הפשוט לציבור הבוהמי המחזיק ברוב הנכסים והכוח של הכלכלה הישראלית, שמתעורר רק כאשר מבקשים להטיב עם השכיר בהעלאת שכר המינימום (תזכורת: כל יום מתווספות משפחות רבות לסטטיסטיקה השנתית כמשפחות החיות מתחת לקו העוני).
חברה שמוקיעה מתוכה את טובי בניה לארצות רחוקות, לנסות את מזלם כעובדים זרים (כיום כמעט בכל משפחה שלישית יש ילד שחיי בחו"ל).
חברה שבה שומעים את קולם של הסטודנטים רק כאשר מעלים את שכר הלימוד, בזמן שבמדינות אחרות בעולם הסטודנטים הם הכוח המניע מהפכות ושינויים חברתיים משמעותיים.

האמינו לי אפשר להמשיך כך עוד ועוד, הרשימה היא ארוכה על אוכלוסיות שלמות החיות בתוכנו ובוחרות להתעלם משאר הציבור הנלחם בכל יום על קיומו, גם אם בידו אין נשק, אלא עט ונייר כדי לנצח את מלחמת הבירוקרטיה. הבירוקרטיה שיצרו המוני פקידים שלא יודעים את מקומם ורק מעתיקים את קודמיהם.

חשוב שנהיה ערים לסכנות הקיומיות שלנו כחברה, כעם וכמדינה, ולגלות מעורבות ורגישות לנעשה סביבנו, רק כך נוכל לחיות כאן.

גנוב את הסרט הזה / אבישי אביטל

דור שלם גדל לתוך מציאות שבה שיתוף קבצים הוא מובן מאליו, כל נער או נערה יודעים למשל שעל בגדים ואוכל משלמים אבל מוסיקה וסרטים מורידים באינטרנט, "כולם עושים את זה"... כאשר תעשיות המדיה נלחמות בשיתוף הקבצים הם נלחמות בעצם קיומו של האינטרנט שהוא שיתוף והפצה של מידע. לכן היום בלתי אפשרי לעצור את תופעת השיתוף באינטרנט, ולשלטונות אין הרבה מה לעשות. המהפכה לשיתוף מידע בעיצומה ולא ניתן לעצור אותה

האם זה דבר טוב או רע שלמכור מדיה ביחידות מוגנות הופך ליותר ויותר בלתי אפשרי?
ערוצי הכבלים של שנות השבעים נחשבו גם הם להפצה לא חוקית של מדיה. מכשירי הוידיאו ובהמשך צריבות הדיסקים גם נחשבו להפצה לא חוקית של המדיה.
העתקה והפצה של מידע התחיל הרבה יותר מוקדם בהיסטוריה, עוד במאה השש עשרה מידע אוכסן מאחורי סורג ובריח.
ברגע שהומצאה מכונת הדפוס, יחסו אותה לעבודת השטן. המדפיסים נרדפו ע"י השלטונות והדפסת המידע התבצעה במחתרת. הציבור היה רעב למידע מודפס והמדפיסים סיפקו את רעבונם. בשלב מסוים הבינו השלטונות כי לא ניתן לעצור את מהפכת המידע המודפס, העתקתו והפצתו לכולם, ולכן הפסיקו לרדוף את המדפיסים. השלטון הוחלף ונולדה תקופה חדשה עם תרבות העיתונות הכתובה והספרים לכל דורש.

הרצון להעתיק אין לו שום קשר לטכנולוגיה אלה לאיך תרבות נוצרה. טכניקת העתקה הובילה אותנו לאן שהגענו. מהרגע שנולד תינוק הוא מעתיק את התנהגות הוריו.
שיתוף הוא לב הקיום שלנו כבני אדם חברתיים. למשל תקשורת שהיא הצורך לדבר או להקשיב היא פעולת שיתוף.
האינטרנט נולד בגלל הצורך שלנו למצוא דרכים יעילות יותר לשיתוף מידע.
רעיון האינטרנט הוא לאפשר לכולם בצורה שווה וללא מרכז שולט לשתף את המידע באותו הזמן וללא מגבלות או שליטה.
כל טכנולוגית רשת האינטרנט בנויה על שמירה לזיכרון, העתקה והפצה למקום אחר ברשת.
אנשים אוהבים ליצור ולשתף והטכנולוגיה הופכת את השיתוף והיצירה לקלה יותר, ברגע שמדיה עולה לאינטרנט מדובר בזמן קצר מאוד עד שהיא תהיה נגישה לכולם.
דור שלם גדל לתוך מציאות שבה שיתוף קבצים הוא מובן מאליו, כל נער או נערה יודעים למשל שעל בגדים ואוכל משלמים אבל מוסיקה וסרטים מורידים באינטרנט, "כולם עושים את זה"... כאשר תעשיות המדיה נלחמות בשיתוף הקבצים הם נלחמות בעצם קיומו של האינטרנט שהוא שיתוף והפצה של מידע. לכן היום בלתי אפשרי לעצור את תופעת השיתוף באינטרנט, ולשלטונות אין הרבה מה לעשות. המהפכה לשיתוף מידע בעיצומה ולא ניתן לעצור אותה.

אז מה צופן העתיד?
האם אנו לפני מהפכה כדוגמת מהפכת הדפוס?
הפחד הגדול של תעשיות המדיה תאמינו או לא זה לא השיר שהורדתם דרך תוכנת שיתוף כזאת או אחרת, אלה שבכל רחבי העולם אנשים יוצרים מוסיקה, סרטים, תוכנות מחשב ועוד... רק כדי ליצור ולא כדי לעשות רווח. טכנולוגיית שיתוף הקבצים והאינטרנט מאפשרת לכל אחד מאיתנו להפוך מצרכן מדיה ליוצר מדיה, זאת התחלה של עיצוב מחדש של התרבות ושל החברה שבה אנו חיים.
בימים אלה אנו לוקחים חלק במהפכה שתעצב מחדש את החברה האנושית ואת תכני המדיה שאנו צורכים. לכל אחד יש את האפשרות לביטוי עצמי, אין מוסדות או חוקים המגבילים אותנו ליצור בדרך שלהם. יצירה נולדת לשיתוף ואין לנו ממה לדאוג אנו החברה האנושית נמצא יחד את הדרך לתמוך ביוצרי המדיה השונים. המדיה בעידן החדש נוצרת כי רצינו ליצור אותה לעצמנו ולא למטרת רווח. אנו יכולים ליצור מוסיקה טובה ותכני בידור אחרים ללא התעשיות הגדולות שכל מטרתן היא רווח.
כולנו חלוצים בעולם שיתוף המדיה החדש, עשית כסף היא לא המטרה ליצירה, אלה היצירה היא המטרה.

בשנת 2006 החלה סידרת סרטים דוקומנטריים בשם "גנוב את הסרט הזה" שבהם מעלים את שאלת הקיום של משתפי הקבצים באינטרנט והאתרים התומכים בהם.

בסרט הראשון מתחילים בעובדה ששיתוף הקבצים החל גל ענק של שינוי בעולם. הסרט צולם בשוודיה ומתמקד בפשיטה המשטרתית על צוות האתר "פירט ביי", בעקבות לחץ תעשיות המדיה בהוליווד על השלטונות בשוודיה. לאחר שסגרו את "פירט ביי", נוצר הד תקשורתי גדול ובלחץ הציבור הותר לצוות האתר להמשיך ולפעול, ולשלטונות נותר רק לעמוד מול הלחצים שהגיעו מהבית הלבן.

הסרט השני בסדרה של "גנוב את הסרט הזה" מרחיב את הנושא ונוגע בליבת התופעה שהיא השינויים הענקיים שאנו חווים ממש ברגע זה בדרך שבה אנו יוצרים, מפיקים, מפיצים וצורכים מדיה. הסרט עוזר עד מאוד לראות בעזרת מומחים והעוסקים בתחום לאן החברה האנושית מתפתחת בכל הקשור לשיתוף מידע. מומלץ לראות

משחקים ברייטינג / אבישי אביטל

הגיע הזמן לבדוק שוב אם תקשורת ההמונים בזמנינו אכן ממלא את תפקידה המקורי שהוא חיזוק הנורמות החברתיות, ובידור ההמונים למטרת "אסקפיזים" לזמן קצר מצרות היום יום? האם מטרת המדיה היא להרוויח מפרסום וכל השאר באמת לא משנה? אולי באמת התוכן חשוב, והפרסומות הן אכן השיטה הקפיטליסטית למימון המדיה, אך כרגע זה לא נראה כך

בכל יום בשעות הערב אנו יושבים מול מסך הטלוויזיה עם יקירינו ומתעדכנים במה שקורה בחדשות, מולנו ניצבים אנשים יפים, חזקים בדיקציה, בגיבוי תפאורה מושקעת מאוד וכל זה כדי להגיש עבורנו חדשות. הדרך שבה מוגשים לנו תכני החדשות מקוממת בפני עצמה, כל-כך הרבה השקעה בשביל לספר לנו על סבלו של האחר.
כנראה שיש משהו מאוד סדיסטי בגנים שלנו, הדורש את הכאב ובמקביל הניחום כשמדובר בצרות של אחרים. ואז החדשות נגמרות ואנו מודים לאל שזה לא אנחנו וממשיכים הלאה כאילו הכול קרה במדינה רחוקה בקצה העולם.

אנו מצידנו מנסים באמת להתנתק, אך לא נותנים לנו את ההזדמנות, מגישים לנו את החדשות בכל רגע ביממה, החל מתוכניות בוקר ועדכונים בכל שעה עגולה ברדיו וממשיכים לשעות הצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות, מציפים את מרקענו שוב ושוב ושוב. אז תגידו לי אך אפשר להתנתק במדינה כמו שלנו, רוויה באירועים חדשותיים בלי סוף, וכל זה מלווה בחשיפה בלי פוסקת לפרסומות, שממשיכות להכניס כסף לערוצי המדיה השונים. וכשנראה אולי שהיום הוא יום טוב, מתחילים ליצר אירועים חדשותיים כמעט ממש מכלום כדי שיוכלו להמשיך ליהנות מנתוני רייטינג גבוהים, שחס וחלילה לא נחשוב לעשות משהו אחר, הרי זה הוא שם המשחק, לא???
זה לא מפתיע שהחברה הישראלית הפכה ליותר ויותר אדישה לנעשה סביבה, אמנים רבים מתריעים שוב ושוב על התופעה, למשל בשירים כדוגמת השיר "חדשות?" של "החברים של נטאשה", שידעו להעביר טוב מאוד את המסר על האדישות שלנו כחברה:
מילים: מיכה שטרית לחן: ארקדי דוכין

בוקר טוב עול
ם!
ירו היום במישהו...
עם סיבה או בלי - זה עושה לכם משהו?

אלף קילו "קוק", מאתיים קילו מנגו...
תשעים ושניים הרוגים בהתרסקות הג'מבו
בוקר טוב עולם! החזאית אופטימית...
הקיץ יהיה לה חם, ועכשיו - ידיעה אינטימית

עוד יום, עוד יום
עוד יום, עוד יום
...
אביתר בנאי שעשה זאת שוב מאוחר יותר בשירו "כלום לא עצוב":
מילים ולחן: אביתר בנאי

מישהו נכנס לחנות דווקא נחמד מאוד
רגע כואב בחזה ופתאום נופל ומת
בגיל ארבעים ושש עם בית ואשה
ורגע אחד בחזה ואשה אחת תישן לבד

מישהי נוסעת בטרמפ דווקא יפה מאוד
לא מזמן קיבלה הצעה היא חושבת שהיא תסכים
אוי כמה שהיא בכתה כשהנהג את החולצה קרע לה

תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאוד
אבא את אמא דקר וירה לעצמו בראש
ודם מקומה מעל נוזל לי על החלון
על מה אני חושב הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
...

עוד בחדשות: אונס ילדים, מטפלות מתעללות, שחיתות בשלטון, פגיעה באימהות חד הוריות, קשישים ללא תרופות, תאונות דרכים קשות ואנחנו צמאים לעוד, עוד חדשות, עוד על יחסו המשפיל של בעל המרות והכסף כלפי הנזקק לחסדיו.
הגיע הזמן לבדוק שוב אם תקשורת ההמונים בזמנינו אכן ממלא את תפקידה המקורי שהוא חיזוק הנורמות החברתיות, ובידור ההמונים למטרת "אסקפיזים" לזמן קצר מצרות היום יום?
האם מטרת המדיה היא להרוויח מפרסום וכל השאר באמת לא משנה?
אולי באמת התוכן חשוב, והפרסומות הן אכן השיטה הקפיטליסטית למימון המדיה, אך כרגע זה לא נראה כך.
ישנן דוגמאות רבות שבהן מנצלים את החלש, מטאטאים את חולי החברה מתחת לשטיח, עושים יחסי ציבור לאוליגרכיים עשירים, מפרגנים לתשתיות להלבנת הון על חשבון המצוקות שלנו ועוד... כל אלה במטרה אחת בלבד והיא לזכות בעוד אחוזי רייטינג.

לאט לאט אנו הופכים לנתונים "יבשים" המשמשים את בעלי המדיה המבקשים דבר אחד בלבד לעשות עוד כסף על חשבוננו... "לתקשורת ההמונים שלושה תפקידים מרכזיים: המשכיות, פרשנות ובידור. כל אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים אלה אך יש אמצעים שבהם תפקידים מסוימים בולטים יותר. הטלוויזיה ממלא בעיקר תפקיד של בידור ולעומת זאת העיתון ממלא בעיקר תפקיד של סיקור הסביבה ופרשנות". כל השאר הן מניפולציות של בעלי השררה.

חזרתו של ה"לאוטק" כתובה על הקיר / אבישי אביטל

תפקידה העיקרי של הטכנולוגיה היא ליעל את חיינו ולהפוך אותם לנוחים יותר. אך מתי בעצם אנו נדע שהייעול באמצעות טכנולוגיות מתקדמות הוא עדיין חיוני או שהוא הפך לסכנה? מתי נגיע לנקודת האל-חזור בכל הקשור לטכנולוגיה בחיינו? האם התעשיות המייצרות טכנולוגיות מתקדמות אכן רוצות את טובת המין האנושי או שמטרתן העיקרית היא שליטה?
כמובן שלטכנולוגיה יש גם פן חיובי שכן בעזרתה המדע התקדם מאוד, הרפואה הרבה יותר מדויקת, הצבא והמשטרה משתמשים יותר בטכנולוגיה וכך ניתן לסכן פחות חיי אדם ועוד המון דוגמאות שלא יהיה אפשר להזכיר במאמר קצר זה.

תזכורת: "המהפכה התעשייתית החלה מאמצע המאה השמונה עשרה ועד מחצית המאה התשע עשרה. המהפכה החדירה שכלולים במיכון ובייצור החקלאי והתעשייתי והובילה לעיור בחלק מן האוכלוסייה, ולגידול באופן ניכר במספר התושבים והעלאת רמת ותוחלת חייהם".
כל עוד שהיינו נשארים בנקודה זו הכל יכל להיות טוב ויפה, אבל אנו כבר התקדמנו מאוד מאז, ואין מדובר יותר במעבר מן הכפר לעיר אלה כיצד ניתן לשלוט בנו, החיים בעיר?

כיום הטכנולוגיה הופכת יעילה יותר וקטנה יותר. התחושה הרווחת היא כי הגענו לרוויה טכנולוגית, כלומר, אין אנו ממציאים את הגלגל מחדש, החידושים העיקרים הם בהקטנת הקיים כגון טלפונים סלולאריים קטנים וחכמים יותר, מחשבים ניידים וחזקים יותר וכו'... כאן, עיקר החידוש הוא בשליטה על הקיים.
דוגמה לשימוש נפוץ בטכנולוגיה מתקדמת היא הצבת מצלמות מעקב בכל מקום אפשרי הן מצלמות בכבישים, הן מצלמות המצלמות בני אדם ברחוב והתופעה שהתרחבה מאוד לאחרונה גם בארץ היא הצבת מצלמות מעקב בבתי עסק ומקומות עבודה, כאשר תפקידה הוא כפול לשמש כמצלמת אבטחה מפני גנבות וגם כמצלמת פיקוח על העובדים.

כולנו שמענו את המונח "האח הגדול" צופה, שמקורו מספר ששמו "1984" ונכתב על-ידי ג'ורג' אורוול כבר בשנת 1948, כשלספר ולרעיונות הגלומים בו נודעה השפעה תרבותית עצומה הניכרת עד ימינו אלה. כך למשל, הביטוי "האח הגדול" הפך למטבע לשון, שמשמעותה מצב בו פרטיותם של אזרחי מדינה נרמסים על ידי השלטונות.
כלי מעקב טכנולוגיים כדוגמת המצלמה יכולים גם לשמש אותנו למטרות חיוביות, כגון חקירות משטרה והכנת הוכחות חד-משמעיות כדי להרשיע עבריין או לחילופין לזכות אדם חף מפשע על-ידי תיעוד הנתונים הן ויזואלית והן בתוך מאגר מידע המעיד עבור האדם על מעשיו. אך זאת "עליה וקוץ בה", כי המידע הרגיש יכול לשמש ארגונים כאלה ואחרים למטרות שאינן לטובת האזרח, כגון איסוף מידע למטרת רווח, התחקות אחר הרגלי הצריכה, ריכוזה הדמוגראפי של אוכלוסיה מסוימת או כדי לפגוע ביריב עסקי, בן-זוג במהלך גירושין באמצעות חוקרים פרטיים, פורצי מחשבים ועוד...

הטכנופובים שבינינו ובצדק מבינים את הכוח שניתן לאותו גוף המתחקה אחר פעולותינו ויכול להצליב מידע על פרטיותנו, מידע שלא היינו רוצים שייחשף לעולם.
עו"ד דן אור-חוף כתב במאמר "האח הגדול בשבב קטן": "הטכנולוגיה העלולה להביא לאובדן טוטאלי של הפרטיות. כאשר הגדיר שופט בית המשפט העליון האמריקני לואי ברנדייס, בתחילת המאה הקודמת, את המונח "פרטיות" כ"זכות להיעזב במנוחה", נראה שלא שיער עד כמה תהיה הגדרתו רלוונטית מאה שנה לאחר מכן. החדירה לפרטיותנו באמצעות הטכנולוגיה עלולה להיות חסרת תקדים במימדיה ובעוצמתה. היא איננה מיועדת עוד לחתכי אוכלוסיה מסוימים ומוגבלים בהיקפם, כגון משתמשי האינטרנט, אלא נוגעת לכל אדם. שוו בנפשכם שכל פריט ופריט שאתם רואים, לובשים, עונדים - כולם מכילים שבב אלקטרוני זעיר ובלתי נראה, המסוגל בכל רגע ובכל מקום לשגר מידע רב עליכם למאגרי נתונים מרכזיים, שם ינוצל כדי לנטר את התנהגותכם, כדי לערוך עליכם מניפולציות שיווקיות ופוליטיות וכדי למנוע מכם התנהגות בלתי חוקית או בלתי נורמטיבית".
השבב כבר קיים לספקניים שביניכם וטכנולוגיה זו נקראת

אז מה צופן לנו העתיד? אנו נראה בסביבתנו יותר ויותר תנועות אנטי טכנולוגיות של אנשים שבוחרים כדרך חיים לחיות ללא טכנולוגיה, ולחזור לשיטות הישנות – ה"לאוטק". מנהיגי תנועות אלה, תאמינו או לא, יגיעו דווקא מהתעשייה עצמה, ויגבירו את המודעות לסכנות בכל הקשור למוצרים טכנולוגים וחיוניותם.
לדוגמה האם התקנת מצלמה אלחוטית בחדר ילדים או השיחה שאני מקיים בטלפון הסלולארי שווה את החשיפה לקרינה הבלתי מייננת והסיכון לחלות בסרטן? האם המחשב החדש שקנית לילדים אכן משמש לפעילות מעשירה או שמסכן אותם בהכרות מקרית עם פדופיל באינטרנט? ועוד...

כשנעצור מ"ריצת האמוק" לכיוון הקדמה, הטכנולוגיה וההייטק, ונתחיל להרהר במהותן, לאחר שנכנסו לחיינו במהירות כל-כך גדולה. נתחיל להבין ולהפנים את גודל השינוי שהביאה איתה הקדמה. רק אז יהיה ניתן לבצע החלטות יותר מושכלות בכל הקשור לשימוש במכשירים שאותם היא מולידה. צריך תמיד לזכור לשאול שאלה אחת בסיסית – האם אני באמת צריך את זה?

ראו הוזהרתם! / אבישי אביטל

בכל עידן לחברה האנושית יש סיפור על סוג של צריכה אשר עומד על קו התפר שבין ההנאה לבריאות שלנו, לדוגמה, עישון הטבק. תקופת השיא של עישון הטבק תיזכר תמיד בשנות החמישים, באותם שנים נתנו לגיטימציה חברתית לעישון הטבק בכל דרך אפשרית.
לאחר מספר דורות גילינו כי העישון מזיק מאוד לבריאות. בשנת 1983 נחקק חוק למניעת העישון הכפוי במקומות ציבוריים ומסעדות. זאת ועוד בשנים האחרונות חייב המחוקק פרסום על קופסאות הסיגריות ובו אזהרה מפורטת על הסכנות שבעישון הטבק. המודעות גברה ואסור היה לפרסם את הסיגריות בכל המדיות. חברות הטבק שמכניסות סכומי עתק לחשבון הבנק שלהן ממכירת הסיגריות עשו הכול כדי להמשיך להרוויח, ותמיד מצאו רעיונות לשווק את הסיגריה. לדוגמה, באמצעות סרטים בעלי תקציבים ענקים המספרים על תקופות קודמות בשנות השישים והשבעים שבהם העישון היה מותר וכולם עישנו בכל מקום אפשרי, כך עקפו החברות את איסור הפרסום ושחקנים הוליוודיים נחשקים נראים בהם עם סיגריה בפה כדי לשמש "השראה" לדור הצעיר ולחזק את דור המעשנים הקיים. דוגמאות לסרטים מסוג זה: "אמריקן גנסטר", "השתולים", "שומר המדינה" ועוד...

לאחר מספר רב של אנשים שתבעו בבתי משפט את המסעדה שבה ישבו ולא אכפו את החוק למניעת העישון הכפוי, נעשה שינוי בחוק בשנת 2007, שאוסר באופן מפורש את העישון בכל מקום ציבורי, כגון: מסעדות, מקומות עבודה, פאבים, מועדונים וכו'...
כיום החוק מיושם כמעט במלואו וסקרים רבים מעידים כי הלחץ החברתי והמודעות הגוברת לסכנות העישון עושים את שלהם וישנה ירידה משמעותית במספר האנשים שמעשנים בכלל.
אנשים החלו לשנות את מנהגיהם בכל הנוגע לעישון למשל ליד הילדים או ליד אנשים שאינם מעשנים כדי לא לגרום לעישון פסיבי.

קשה שלא לראות את הדמיון שבין התהליך שעברנו כחברה עם העישון לתהליך שאנו עוברים עם השימוש במכשיר הסלולארי.
מחקרים רבים מעידים על סכנה ברורה בשימוש בטלפון הסלולארי בגלל הקרינה הבלתי מייננת במרחבים סגורים, אשר גורמת לבעיות בריאותיות. בדיוק כמו שקרה עם העישון.
חשוב מאוד להדגיש כי ישנם מחקרים רבים בנושא הקרינה הבלתי מייננת, וחלקם טוענים כי אין סיכון של ממש בשימוש בטלפון הסלולארי... מעניין! כדאי לבדוק מי מממן את המחקרים האלה.
ניתן לראות דמיון רב בדרך שבה החברה המערבית וראשיה מתנהלים למול חברות ענק כגון יצרניות הטבק ועדכני להיום חברות הסלולאר.
אתמול העישון היה לגיטימי כי מישהו נהנה מהכספים הרבים שנכנסו לכיסו בזמן שחברות הטבק זיהמו לנו את הריאות והפכו אותנו למכורים. וכיום חברות הסלולאר שפוגעות שוב בבריאותינו ומוכרות לנו מחקרים שמומנו על-ידם הטוענים כי השימוש במכשיר הסלולארי אינו מזיק לבריאות.
לא אתפלא אם בעוד מספר שנים הילדים שלנו היכנסו למקומות ציבוריים ובהם שלטים שכתוב עליהם כי השימוש בטלפון סלולארי מסרטן, ועל מכשירי הסלולאר תהיה מדבקה המפרטת בשפות שונות על נזקי שימוש השיחה בנייד.
חבל רק שיהיה כבר מאוחר ואנו שוב כחברה נהיה חייבים לעבור את התהליך הארוך והכואב של גמילה ממוצר שניתן היה לחיות בלעדיו. ראו הוזהרתם!

לעומסי התנועה יש גם פן חיובי / אבישי אביטל

עומסי התנועה בישראל הפכו לשגרה בחיינו, מלבד העובדות הכואבות כגון איחורים לעבודה, בתי ספר וכו'... והכאוס הארור בכבישים בסמוך לצמתים ומעגלי התנועה המצריך יכולות תמרון בתנועה. ישנו גם את הכעס והתסכול שגורם הפקק.
במאמרי בחרתי להאיר את הפן החיובי, אם אפשר לקרוא לזה כך, שבהמתנה במכונית בזמן פקקי התנועה.
נתחיל בכך שלרובנו יש מעט מאוד זמן איכות לעצמנו ורק בזמן השהייה במכונית בדרכנו לעבודה אנו מוצאים זמן למחשבה על המשפחה העבודה ועוד... לכן כדאי לנצל זמן זה באמת לארגון המחשבות לבדוק איפה אנו יכולים להשתפר. ניתן גם לתכנן את המשך סדר היום או בכלל.
זמן לחוץ זה מאפשר לנו לתקן מעט את אמות המידה שלנו כבני-אדם ולהפסיק להילחם על כל מטר בכביש, לאפשר לנהגים להשתלב ולהרפות מהצופר, מתוך הבנה בסיסית ופשוטה שכולנו תקועים באותו הפקק, עוד מטר פחות מטר לא יקדם אתכם יותר מהאחר וזו עובדה בדוקה.
בנוסף אפשר לדבר עם חברים בסלולארי, כמובן באמצעות דיבורית, שבסבירות גבוהה תקועים בפקק כמותכם.
רובנו מצוידים במערכות סאונד משוכללות, הפקק מאפשר לנו ליהנות מהמוסיקה שאהובה עלינו כשהיתרון הברור הוא שאין שכנים שיתלוננו על רמת הווליום שלנו.
זכרו שלכל הנהגים לצידכם ישנה את אותה המטרה והיא להגיע ליעדם. אף אחד מהנהגים לא התעורר בבוקר במטרה לשבש את התנועה בזמן הפקק, אין תפקיד כזה.

כמובן שכל האמור אינו פותר את האנשים העוסקים בנושא זה החל משר התחבורה ועד למהנדסי התשתיות למצוא פתרונות לכל הנעשה בעשור האחרון בכבישים. זה לא הוגן לדרוש מאיתנו מיסים, למכור לנו מכוניות גדולות עם מנועים מפלצתיים ובסוף ייעודם יהיה גז ברקס...
יש לזכור גם את נושא איכות הסביבה שהזיהום של המכוניות הוא אסון לכדור הארץ.
אולי פשוט כדאי לנסות "לחשוב מחוץ לקופסה" ולהבין ששיטה זו פשטה את הרגל.
רעיונות לדוגמה: עידוד עבודה מן הבית, בעידן זה הטכנולוגיה מאפשרת זאת.
רעיון נוסף שיושם בהצלחה בהייטק הוא לצאת מהמסגרת הרגילה של הבוקר ולאפשר לאנשים שעבודתם אינה מצריכה בהכרח את שעות הבוקר, לעבוד במסגרת השעות שמתאימה להם כשהעיקרון הוא קיום מסגרת השעות היומית. השינוי כמובן לא יקרה בזמן הקרוב וזה מצריך שינויים מבניים, ארגוניים והכנת התשתיות המותאמות למערך החדש.
בזמן הנראה לעין הפתרון המוצע היום היא הרכבת הקלה שתהווה חלופה לרכבים ולכבישים. השאלה האם אתה או את תהיו מוכנים לעזוב את רכבכם ונוחיותכם ולעבור לרכבת? נקווה לטוב ונתראה בפקקים.

מחשבה בוראת מציאות קיימת / אבישי אביטל

בוקר אחד בדרכי לעבודה נקלע לעיניי סטיקר שעליו כתוב המשפט "מחשבה בוראת מציאות קיימת", האם הכוונה לכך שהכל כבר קיים בעולם ואנו צריכים רק למצוא את הדרך אליו?
ישנם תיאוריות פילוסופיות רבות, תאוריה אחת אומרת שבחיים ישנם שחקנים ראשיים ושחקנים משניים, הכל תלוי בנקודת המבט. את תיאורית השחקנים בסרט כולנו חווים כל יום.
במידה ומדובר בך אז אתה הוא השחקן הראשי ואילו כולנו שחקני משנה בחייך. תחשוב על זה רגע...אתה לא תתקל בנו ולא תדבר איתנו, פשוט נחלוף על פניך ברחוב או שאתה תראה אותנו עומדים איתך בפקק. ובדיוק ההפך. בתאוריה זאת כולם שחקנים ראשיים ובו זמנית גם שחקנים משניים. כולם בעלי מעמד פילוסופי דומה בחיים.
אפילו כשנוצרת אינטראקציה ביננו אתה עדיין השחקן הראשי בחייך ואילו מנקודת המבט שלנו אנו שחקנים ראשיים בחיינו.

תיאוריה נוספת אומרת שאנו רואים את עצמנו מהעיניים של אחרים. אנו רואים את האני העצמי שלנו לא כפי שהוא אלה כפי שאחרים רואים אותנו, הם בעיקרון המראה "האמיתית" שלנו.
נוצרת בעיתיות מסוימת או שלא, במידה ואנו נזכרים בתיאוריה של תפקידי המשחקים, הרי ששחקני המשנה מגדירים אותנו לפי תיאוריה זו...מעניין.
האם נוצרנו בעולם כדי לבלות? האם תפקידנו פה לשמור על אדמות? האם תפקידנו פה בכלל להתרבות? שאלות שמובילות לעוד שאלות שבטח גדולים ממני עדין שואלים.
במיקרו באמת זה לא מטריד אף אחד. אבל במקרו השאלה לא מרפה... לשם מה אנחנו פה?
לאחרונה ישנה תחושה גלובלית שכולנו שואלים על עצם קיומנו; מדונה והפצת הקבלה היהודית; זמרים בינלאומיים מופיעים למען כדור הארץ; שחקנים מהוליווד למען ילדי אפריקה ועוד...
דוגמאות אלו מוכיחות שקרה לנו משהו שמוביל למעשים למען האחר (שחקן המשנה).

לסיכום: ישנה מסקנה אחת ברורה שצועקת מתוך כל התאוריות והיא -- הבחירה -- כיצד נראה את עצמנו, איך אחרים יראו אותנו ומה נעשה למעננו ולמען אחרים.
אולי פשוט כדאי לכולנו להתחיל במעשה אחד קטן בכל פעם. מעשה שלא מחייב הפקות ענק או קיום סמינר רב משתתפים. כל אחד לעצמו.
כך אולי נשיג מציאות טובה יותר, עם דימוי עצמי גבוהה וסוף טוב. אמן!

חפש בבלוג זה