‏הצגת רשומות עם תוויות אזרח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אזרח. הצג את כל הרשומות

התפתחות האינטרנט – גרסת הגולש / אבישי אביטל

היום ברור לכולם כי האינטרנט הוא תופעה חסרת תקדים המשנה דרמטית את דרכי התקשורת, הצריכה, המסחר, החינוך ועוד...חוקרי הפילוסופיה צריכים לשאול האם האינטרנט יצר תרבות חדשה, או שזו קצת הגזמה? האם האינטרנט הוא כלי או משהו יותר מזה? האם האינטרנט משפר את ההשכלה? האם המרחב הווירטואלי נועד להרחבת הקשרים החברתיים או לכלי לאיסוף מידע?

בראשיתו, האינטרנט נוצר כרשת בצבא האמריקני. לאחר מכן שימש כאמצעי להעברת מידע מדעי בין אוניברסיטאות. אל הציבור הרחב הגיע לראשונה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. בתוך זמן קצר נוצרה מהפכה חברתית של ממש ופריחה של מאות מיליוני משתמשים.
הרשת מנוהלת על פי עקרונות אנרכיסטיים לפיהם הגוף המנהל רק מסדיר את הנושאים הטכניים ואילו כל אחד יכול להתחבר לרשת ולפרסם בה תכנים כפי העולה על רוחו. למרות זאת, יכולה כל מדינה לנטר ולהגביל את תעבורת האינטרנט בשטחה כפי רצונה.
עם הגידול במספר המשתמשים באינטרנט הופיעו תופעות תרבותיות המיוחדות לאינטרנט כגון:
פורומים, טוקבק, האקינג, שיתוף קבצים, דואר זבל, בלוגים, רשתות חברתיות ועוד...

היום ברור לכולם כי האינטרנט הוא תופעה חסרת תקדים המשנה דרמטית את דרכי התקשורת, הצריכה, המסחר, החינוך ועוד...
חוקרי הפילוסופיה צריכים לשאול האם האינטרנט יצר תרבות חדשה, או שזו קצת הגזמה? האם האינטרנט הוא כלי או משהו יותר מזה? האם האינטרנט משפר את ההשכלה? האם המרחב הווירטואלי נועד להרחבת הקשרים החברתיים או לכלי לאיסוף מידע?

לא ניתן להגדיר את האינטרנט כטוב או רע. אסור לנו לשכוח שמאחורי כל מחשב יושב אדם והסיבה הבסיסית לפעולה שהוא מבצע ברשת האינטרנט היא יצירת קשר והרצון להרגיש שייך, אם דרך כתיבת מאמר, שליחת דואר אלקטרוני, שיתוף קבצים או סתם שליחת "סמיילי" באמצעות תוכנת מסרים מיידיים.

תרבות האינטרנט החלה רק בשנים האחרונות. אם בעבר האינטרנט היה סוג של תקשורת מחתרתית משהו, אז היום הוא עבר לגליזציה מלאה. אם בעבר השימוש בו נעשה רק על-ידי מומחים בתחום, אז היום הוא משמש את כולם.
אם בעבר הגולשים בחרו להישאר בעילום שם בחדרי צ'אטים, אז היום בעקבות הרשתות החברתיות כגון: פייסבוק, מקושרים, שוקס, מייספייס ועוד... נראה כאילו אין סיבה של ממש לעשות זאת.
כמעט לכל אחד יש כרטיס פרופיל עם תמונות ומתהדר בחברים החדשים.
כאשר אתה חבר ברשת חברתית נראה לרגע אחד כאילו הכסף או ההצלחה ממש לא משחקים תפקיד אלה רק מספר החברים שלך, לא? אפשר להבין גם למה, הרי מדובר בסוג של מפגן כוח בכמה חברותי אתה או האם יש לך משהו וירטואלי להציע, שלאחרים אין.
את הקרדיט צריך לתת לתוכניות הריאליטי שהציפו את מרקענו בשנים האחרונות.
כשישבנו בבית וראינו על מסך הטלוויזיה אנשים שמאוד דומים לנו ולא דוגמניות על או שחקנים הוליוודיים מושלמים, הריאליטי אפשר לנו להיות פחות ביקורתיים ויותר בטוחים בעצמנו. ההשלכה לכך יושמה כמעט מייד לאינטרנט המסוגל לספוג הכל. רק בדפי ההיסטוריה נוכל באמת להבין לאן הפתיחות החדשה ותרבות האינטרנט מובילה אותנו כחברה.

לאינטרנט תפקיד חיובי נוסף שתפס תאוצה בזמן האחרון והוא הגישה למאגרי מידע חופשיים כגון ויקיפדיה, אינציקלופדיה חופשית שמעודכנת על-ידי הגולשים לפי ערכים. כך לאט לאט הידע שנצבר במשך השנים על האנושות הופך נגיש לכולם. ולנו מה שנשאר הוא לעשות בו שימוש מושכל.
סקרים רבים על הרגלי הגלישה של הילדים הישראלים מראים בבירור כי האינטרנט הפך ככלי עזר עיקרי ללימודים בבתי הספר.
כאשר נשאלו הילדים מה השימוש הנפוץ ביותר שלהם ברשת האינטרנט? התשובה היתה מעודדת מאוד, מייד לאחר השימוש בתוכנות מסרים מיידיים, הורדה ושיתוף של קבצים הגיע השימוש באינטרנט ככלי עזר לשיעורי הבית. המורים מבינים זאת ומעודדים שימוש באינטרנט כמקום מהימן למציאת מידע חינוכי, ויותר תופס את מקומם של הספרים והספרייה המסורתית.

אחת לכמה שנים נראה כאילו האינטרנט ממציא את עצמו מחדש... אך כנראה שמדובר בהתפתחות טהורה המתאימה את עצמה לעידן החדש, עידן שבו לעת עתה ישנם שני עולמות מקבילים: העולם האמיתי והעולם הווירטואלי. בעתיד הקרוב שני העולמות יתחברו לעולם אחד ואז נדע בדיוק את מקומו של האינטרנט בחיינו.

כתיבה באינטרנט - כלי לגיטימי המשפיע על סדר היום הציבורי / אבישי אביטל

האם חווית כתיבת יומני הרשת (הבלוג) נמצאת בסכנה? לאחרונה נראה כי אנשי התקשורת המסורתית, פוליטיקאים ופעילים חברתיים החלו להשתלט על סוג מדיה זה, ויחד איתם מגיעה גם הציניות האופיינית להם. כתיבת בלוג החלה על-ידי נערות ונערים בגיל ההתבגרות ואנשי מחשבים, ומהר מאוד הפכה פופולארית גם עבור אחרים ככלי להפצת מידע בתחומים שונים

עד שנת 2005 הסטטיסטיקות הראו כי מדובר בחתך אוכלוסיה צעיר ונשי כציבור מובהק הכותב לאתר משמעותי אחד המאגד את הבלוגים השונים. מאוחר יותר החלו לצוץ יותר אפשרויות לכתיבת בלוג באינטרנט כאשר ביניהם בלוגר של חברת גוגל המאפשר הקמת בלוג בפורמט סגור, ווורדפרס המאפשר הקמת בלוג עם תבנית חופשית המבוססת על מאגר מידע ומתאכסנת על שרת מחשב של חברה "מארחת".

כיום קיימים ברשת האינטרנט הישראלית כ-150,000 בלוגים פעילים בקהילת הבלוגספירה, אך בשנים האחרונות התמונה השתנתה בכל הנוגע לאפיון הבלוגר הממוצע...
אם בעבר הבלוגרים בחרו לכתוב מתוך תמימות מסוימת ורצון לתקשר על חשבון חשיפת פרטים אישיים או שיתוף מידע לטובת הכלל, אז כיום הבלוגר הפך את כתיבה באינטרנט לכלי לגיטימי המשפיע על סדר היום הציבורי.

ישנם מרכיבים נוספים התורמים להעצמת כוחו של הבלוג, כגון: דור חדש שניזון מהאינטרנט כמקור למידע מהימן (הישראלי מבלה כ-4 שעות בממוצע ביום בגלישה באינטרנט), התקשורת המסורתית שמאבדת מכוחה ואמינותה, "כללי המשחק" של התקשורת נחשפים יותר ויותר בעקבות הקלות שמעניק האינטרנט בהפצת המידע.
זאת ועוד שהבלוגר הישראלי צובר יותר כוח כאשר הוא מתאגד בבלוג אחד יחד אם מספר בלוגרים משמעותיים, כגון בלוגים פוליטיים: "עבודה שחורה", "משמר הכנסת" ו"לחץ חברתי".

האינטרנט תמיד שימש כאלטרנטיבה לאנשים מוכשרים, המאפשר להם לפרוץ עם החומרים שלהם. יש המון דוגמאות לאנשים מוכשרים שפרצו לתודעה הציבורית, אך התחילו את דרכם בפרסום חומרים באמצעות אתרי אינטרנט, בלוגים ופורומים שונים. דוגמה אחת עדכנית ולאו דווקא מעולם הבלוגספירה היא של הזמר והיוצר יוני בלוך שפרץ לתודעה הציבורית לאחר שפרסם את שיריו באתר האינטרנט "במה חדשה", המאפשר לאמנים מתחילים לפרסם את יצירותיהם בתחומי המוזיקה וכדומה. דרך האתר שמעה בתו של מנכ"ל חברת התקליטים NMC את שיריו של בלוך, התלהבה מהם וסיפרה אודותיהם לאביה. תוך זמן קצר החלו שיריו של בלוך להיות מושמעים בתחנות הרדיו (ערך: יוני בלוך, ויקיפדיה).

חשוב שנזכור כי הצלחתו הגדולה של הבלוגר היא בכך שהתבסס על עקרונות של שיתוף הדדי, הרמוניה וללא חובות חברתיות לעומת התקשורת המסורתית שמתאפיינת בהתנהגות בירוקרטית או אישית. זאת ועוד שהעיתונות המודפסת החלה כבר לייעד את עצמה לקהל קוראים אליטיסטי יותר (Paw research, 2006). לעומת הבלוגרים שמכוונים מראש לקהל קוראים של אזרחים מן השורה, וללא פרשנות (as is).

במידה והמגמה של כתיבת בלוגים על-ידי עיתונאים ופוליטיקאים או בשמו החדש הבלוגספירה העיתונאית תמשיך, נראה כי בציניות האופיינית להם תחל גם תחרות על איכות וכמות הכתיבה שלא היו לפקטור עבור הבלוגר המצוי.

בנוסף, הבלוגר מתאפיין בסגנון כתיבה אישי ומראש לא ביקש לכתוב עבור המיין סטרים אלה עבור קוראים אשר מזדהים עם כתיבתו. הבלוגר כותב כי הוא אוהב לכתוב, ללא מניעים המוטלים בספק ומתוך מודעות חברתית גבוהה. הבלוג הוא יצירה אישית וייחודית הדומה יותר ליצירה ספרותית (weber, 2004). לעומת סגנון כתיבה סלקטיבי וספינים תקשורתיים שמאפיינים את העיתונות המסורתית.

אנו הבלוגרים חייבים לשמר את העיתונות האזרחית אשר נולדה בבלוגספירה והפכה לאפשרות לבקר את המדיה הקיימת, נהנית ממרחב עצמאי, חופשית ומשוחררת מכבלים מוסדיים.
עלינו לעמוד על המשמר כדי שלא נהפוך לבלוגרים המגויסים עבור מטרה פוליטית או למטרת רווח. העיתונות המסורתית יש הסבורים כי שרויה בקיבעון בסגנונה ובאופי כתיבתה, בהתנשאות ובהיותה בלתי רגישה דיה לשינויים החלים בחברה (Matheson, 2001).

אנו נמצאים על סיפה של מהפכה בעיתונות. הנתונים מורים על התחזקות המערכת העיתונאית המקוונת וירידה בשיעור קוראי העיתונות המסורתית (ליפסון, 2006).

הבלוגר נהנה מדימוי נקי ובעל אימון רב מהקוראים, אפילו תמים משהו, חשוב לשמור על זה, למען העיתונות האזרחית להבדיל.

מקורות:
2. ויקיפדיה - האנציקלופדיה החופשית.

שברו את רוחם / אבישי אביטל

ניתן לראות בבירור כי שברו את רוחו של הציבור הלאומי דתי, למרבה הפלא לא אויבינו הם אלה האשמים בכך אלא אנחנו החברה הישראלית כולה שהפקירה, לאחר שהוחלט כי מדובר בציבור המתיישב באדמות שבעלותן שנויה במחלוקת. החברה הישראלית לא השכילה להודות לציבור שלם של אנשים שהקריבו את יקיריהם למען ביטחון כולנו. ציבור שכל "פשעו" הוא הרצון לקיים מדינה שחיים בה יהודים, כן יהודים שאינם מתנצלים על זהותם

הרושם שמתקבל לאחרונה הוא כי הציבור הלאומי דתי או בשפת העם ה"מתנחלים" שמקורם מהציונות הדתית, עובר טלטלות חמורות ביותר. בעיניי נראה כי הציבור שהכי איכותי והכי תורם למדינתנו, עובר מבחן אמונה מהקשים שרק אפשר לעבור.

הציונות הדתית חרטה על דגלה לקחת חלק במשימות הקשות ביותר, התיישבות על קווי הגבול במקומות מסוכנים, ציבור עם הכי הרבה לוחמים ביחידות המובחרות בצה"ל, ציבור שאינו מסתתר מאחורי תורתו ותורם את חלקו בחברה הישראלית מעל ומעבר.
כאשר אנו שואלים מי הוא האזרח האולטימטיבי למדינת ישראל? לדעתי אין כאן שום צל של ספק שמדובר באזרח המופת שהציבור הלאומי דתי מוציא מקרבו.

הציבור הכול כך חזק שעבר את המבחנים הקשים ביותר של עמידה איתנה למול הסכנות מחוץ והסכנות מבית. חינוך דורות רבים על אהבת הארץ, דורות של לוחמים אמיצי לב. ציבור המעורב מאוד בכל הקשור לגורלה של מדינת ישראל. אותם אנשים שתמיד מתנדבים ראשונים לכל משימה ללא כל היסוס. ציבור שאפשר להאשים רק בדבר אחד והוא אהבת אמת של חבל ארץ מוכה זה, בזמן ששאר בניו כבר זנחו אותו, לטובת מרדף אחרי הכסף.

הציבור הדתי לאומי אינו מתחמק מאחריות ונמצא תמיד בחזית למול הסכנות. ציבור שיצאו ממנו מיטב החולמים וגדולי הלוחמים במשך דורות רבים.

הציבור הדתי לאומי הוא הלב והחוסן של העם היהודי למול האויבים שלנו.

והציבור החילוני צריך להפסיק להצביע על ציבור איכותי זה, ולהאשים אותו כבעייתי. הדבר הוא בהחלט אינו נכון. וזאת כי המדינה שלנו בראשות ממשלות שונות היא ששלחה אותם להתיישב מעבר לקו הירוק. נראה כי אנו שכחנו שמדובר בציבור שנשלח על-ידינו למשימות שאחרים לא רצו.

צריך לקחת דוגמה מציבור המקיים חיים דתיים לצד חיים "חילוניים" שנובעים מהבנה כי אנו חיים במדינה שנמצאת בסכנה מתמדת לקיומה. כי נמצאות סביבה מדינות אויב שמחכות כבר שנים רבות להכות בנו על ההשפלה שגרמנו להם בעת מלחמה, כשבכוח מאוחד של מספר מדינות תקפו אותנו בחזיתות שונות, ולא יכלו לנו בזכות אבותינו שעמדו כנגדם.

חשוב לגלות רגישות רבה כלפי הציבור הלאומי דתי שבמהלך השנים האחרונות מקבל מכה אחר מכה, אם בזמן ההינתקות, ההשתלבות במקומות התיישבות חדשים, התחושה הקשה של להפוך כמעט בין יום מציבור מובחר, לציבור מנודה שאף אחד אינו מבין את היאחזותו באדמות של "אחרים".

היום התנאים השתנו ויש רצון למצוא ערוץ הידברות בינינו לבין הפלסטינים בחסות אמריקנית, זאת כמובן על חשבון שטחים שהיו בבעלותנו. יש דעות רבות בכל הנוגע לתהליך שלום בזמן מתקפות טרור לא פוסקות על אזרחים חפים מפשע וערים כגון שדרות ואשקלון הסופגות מטחי רקטות באופן יום יומי, כמעט ללא מענה הולם מצידנו.

אף מדינה בעולם לא היתה מסכימה לדין שונה עבור עיר שאינו שווה לדין עבור כל המדינה. למרות זאת כדאי להשאיר דלת פתוחה לניהול משא ומתן. הרי העולם צופה ועוקב זה לא יראה טוב שאנו לא נעשה מאמץ מצידנו.

אפקט הזמן חל על כולנו, אם נזכור להתנהג נכון אחד כלפי השני, כשהתמונה ההיסטורית כולה לנגד עינינו, נדע כי בעוד מספר שנים כשהתנאים השתנו שוב והפעם האצבע תופנה לציבור אחר, חילוני או דתי, נדע כי מדובר עדיין באותו העם, העם היהודי.

הציבור אשם? / אבישי אביטל

לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי תמיד האשימו אותו בעקשנות. על אופיו של עם ישראל ניתן ללמוד כבר במעמד הר סיני שנאמר עליו כי "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (קשה עורף = שאינו יכול להסתובב לאחור, להביט במי שמוכיח אותו, ולשנות את דרכו הרעה)

בהמשך ההיסטוריה אפשר לציין עוד נקודת זמן חשובה, שבה רואים בברור את אדישותו של העם היהודי לנעשה סביבו, והיכולת הגנטית המוטבעת בו לאליטיסטיות המעוורת את עיניו. כוונתי לתקופה שלפני תחילת השואה בשנת 1932, קצת לפני עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. כבר אז היהודים שחיו שם הוזהרו מפני העומד לקרות, ובכל זאת גילו קושי רב לעשות מעשה ולברוח כל עוד יכלו. רק אחוז קטן של הקהילה היהודית בגרמניה באותה תקופה השכיל לברוח לארץ ישראל וארצות הברית, ממש לפני התחלת הפוגרומים על היהודים ומייד עם עלייתם של הנאצים לשלטון.

לחלקנו נראה כי אלה סיפורי "אלף לילה ולילה", אך אל לנו להקל ראש, רבותיי ההיסטריה יכולה רק ללמד אותנו על חסרונותינו כעם והיכן עלינו לתת את הדגש.
בכל פעם מחדש נראה כאילו הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לעומד לקרות, אבל אם נהיה כנים, תמיד קבלנו אותות ורמזים לקראת העתיד לבוא.

במלחמת לבנון השנייה קבלנו קריאה להתעוררות מהשאננות והאליטיסטיות שבה חיינו בשנים האחרונות.
המנהיגים הפוליטיים שיושבים בכנסת גדלו מתוכנו ואנו כחברה עיצבנו את אופיים כבני-אדם וכמנהיגים, קל להצביע בכל פעם על נבחר ציבור כזה או אחר ברגע שמשהו משתבש, אך התשובה היא לא כזאת פשוטה.
אנו האשמים האמיתיים, ידענו על הכשלים והרגשנו את הסכנה אך בחרנו להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.
כל אזרח ישראלי שעושה מילואים בכל שנה, ידע שהצבא לא היה מוכן למערכה צבאית כבר הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שזומנו לתעסוקה מבצעית וראינו את הלך הרוח, הציוד שניתן, והאימון המהיר והחובבני שעברנו לפני יציאה לשטח, מעצרים ליליים או אפילו לסיורים שגרתיים, ידענו כי עם צבא כזה לא נוכל לנצח שום מערכה צבאית. אך כולנו בחרנו לשתוק.
ברגע שסיימנו את המילואים חזרנו לשגרה הטובענית והישרדות היום יומית, והמשכנו לחיות עם המצב הקיים, כאשר בתוך ליבנו קיוונו שבפעם הבאה כשנגיע למילואים מישהו ייקח אחריות ויתקן את המצב.

כדאי לנו הפעם להצביע על האשם האמיתי ולהפסיק לזרוע דיסינפורמציה בתקשורת על האשמים במצבנו הנוכחי. אנו כחברה חייבים לקחת אחריות על בחירת המנהיגים, על תפקוד המערכת המדינית והצבאית בפרט ותפקודנו כחברה בכלל, לא?

החברה הישראלית יצרה עם השנים ציבור של משתמטים החיים בינינו ומסתתרים מאחורי ההומניות או סתם כי אפשר לקנות פטור על סעיף נפשי.
חברה ששותקת בזמן שעיר שלמה במדינתה תחת טרור של קסאמים.
חברה שיצרה הפרדה כל כך עמוקה בין האזרח הפשוט לציבור הבוהמי המחזיק ברוב הנכסים והכוח של הכלכלה הישראלית, שמתעורר רק כאשר מבקשים להטיב עם השכיר בהעלאת שכר המינימום (תזכורת: כל יום מתווספות משפחות רבות לסטטיסטיקה השנתית כמשפחות החיות מתחת לקו העוני).
חברה שמוקיעה מתוכה את טובי בניה לארצות רחוקות, לנסות את מזלם כעובדים זרים (כיום כמעט בכל משפחה שלישית יש ילד שחיי בחו"ל).
חברה שבה שומעים את קולם של הסטודנטים רק כאשר מעלים את שכר הלימוד, בזמן שבמדינות אחרות בעולם הסטודנטים הם הכוח המניע מהפכות ושינויים חברתיים משמעותיים.

האמינו לי אפשר להמשיך כך עוד ועוד, הרשימה היא ארוכה על אוכלוסיות שלמות החיות בתוכנו ובוחרות להתעלם משאר הציבור הנלחם בכל יום על קיומו, גם אם בידו אין נשק, אלא עט ונייר כדי לנצח את מלחמת הבירוקרטיה. הבירוקרטיה שיצרו המוני פקידים שלא יודעים את מקומם ורק מעתיקים את קודמיהם.

חשוב שנהיה ערים לסכנות הקיומיות שלנו כחברה, כעם וכמדינה, ולגלות מעורבות ורגישות לנעשה סביבנו, רק כך נוכל לחיות כאן.

דור העבודה מהבית

כולם יודעים שהצליל השנוא ביותר בבוקר הוא השעון המעורר, שמודיע לנו כי צריך לקום ולצאת לעבודה. אבל בתחילת המאה ה-21 שני דברים החלו להשתנות, הראשון זה שהשעון המעורר החל לצלצל קצת מאוחר יותר, והשני במקום להתלבש ולצאת לעבודה מחוץ לבית, אנשים ירדו למרתף או לחדר העבודה ויבצעו את עבודתם ממחשבם האישי

עם ההמצאה של מחשבים ניידים, חיבור בפס רחב לאינטרנט והתוכנות להתקשרות ברשת, אין צורך של ממש להיות במשרד. לפחות לא כל יום. אלפי בתי עסק מיישמים את האפשרות לעבוד מהבית, ועוד יותר אנשים נשארים בבית כדי לנצל את היתרונות בכך. מהן היתרונות והחסרונות כאשר עובדים מהבית? במאמר זה ניתן מספר דוגמאות:

היתרונות:

לעבוד מבלי לצאת מהבית – אם אתם חיים בפריפריה וצריכים להגיע למקום העבודה שממוקם במרכז העיר, סבירות גבוהה שייקח לכם כחצי שעה להגיע וזה בהנחה שאין פקקים ועוד חצי שעה לחזור ממקום העבודה הביתה בסוף היום. בימים פקוקים במיוחד אפילו יותר משעה. נסיעה לעבודה מצריכה זמן וכוח. השגרה הזאת משעממת ומתישה. כאשר אין צורך לנסוע למקום העבודה מחוץ לבית, זה אומר יותר זמן לעצמכם, אותו תוכלו לנצל לדברים אחרים. חשבו איך בדרך זו ניתן יהיה לצמצם משמעותית את העומס בכבישים ולהפחית משמעותית את זיהום האוויר כתוצאה מנסיעה במכונית. שלא נדבר על החיסכון הכספי...
לרוב האנשים יותר זמן איכות עם בן-זוג והמשפחה הוא יקר לאין ערוך. אפילו הדברים הפשוטים כמו ארוחת צהרים וארוחת ערב יחד הוא שינוי ענק עבורם וכדאיי ביותר.
בנוסף כשיש יותר זמן ניתן להמירו בקלות לפעילויות אחרות.

גמישות – כל עוד שאין פגישות חשובות או משימות שחייב לסיים, ניתן לארגן את הזמן כך שאפשר לקחת כמה שעות חופשיות במהלך היום לפעילות עם הילדים, קניות או אפילו פעילות גופנית. לוח הזמנים כשעובדים מהבית גמיש מאוד וניתן לנצל אותו לטובתנו.

חיסכון בכסף ובסביבת העבודה – בזמן שעלות הדלק והתחזוקה של הרכב עולה כל הזמן, כאשר עובדים מהבית אין צורך בכך, יתרון גדול לכולנו וגם לסביבה. החיסכון הכספי הוא עצום, ניתן לחסוך את הוצאות הדלק, ואת הוצאות ארוחת הצהרים בחוץ, כך שבסה"כ נחסוך מאות עד אלפי שקלים בחודש. בעלי עסק יכולים לחסוך את עלות השכירות של המשרד, כאן החיסכון יכול להגיע למאות אלפי שקלים בשנה.
כל זה כמובן בנוסף להורדה משמעותית של זיהום הסביבה ובחיסכון אדיר של אנרגיה.

הגברת התפוקה – אחד היתרונות המפתיעים ביותר כאשר עובדים מהבית הוא הגברת התפוקה, כל זאת בהנחה שהמשרד הביתי מאפשר לכם להתמקד בעבודה, כך ניתן ליצר יותר בפחות זמן. אם אינכם יכולים להתמקד בעבודה בגלל הסחות דעת של הבית כגון: ילדים, טלוויזיה ועוד... כדאי שתשקלו שוב אם כדאי לכם לעבוד מהבית.
בדרך כלל סביבת העבודה המשרדית הטיפוסית היא רועשת, אנשים מדברים, הטלפונים מצלצלים, ותמיד ישנה התקהלות ליד מכונת הקפה. בבית הסחות אלה לא קיימים כלל. בבית נהיה יותר מרוכזים בעבודה ופחות ביחסי עבודה עם עמיתים.

החסרונות:

סיעור מוחות נעשה קשה – האתגר הגדול ביותר בעבודה מהבית הוא התקשורת. כאשר בני אדם מתקשרים הרבה מהמידע מועבר גם באמצאות שפת הגוף וזה אובד כאשר מתקשרים באמצעות הטלפון או תוכנת מסרים מידיים כגון סקייפ. בדרך כלל העברת מידע "יבש" או עדכונים שוטפים הם לא הבעיה, אך משימות שמצריכות השראה, עדיף עדין לקיימן באופן אישי.

אתם לעולם לא מפסיקים באמת לעבוד – ברגע שהעבודה נמצאת ממש לידכם תמיד יהיה מי שהתפתה לבדוק דואר אלקטרוני או מטלות בעבודה בכל רגע שיהיה לו הזדמנות. וזה לא כי אותם האנשים הם מכורים לעבודה, אלה כי תמיד תהיה עבודה שצריך לעשות. כאן החיסרון הוא גדול כי המשפחה שלכם תמיד תראה אתכם ליד המחשב.

תחושת בדידות – כאשר עובדים מהבית אתם בדרך כלל לבד, אין לכם עמיתים לעבודה שאיתם אפשר לשבור שגרה או לצאת להפסקת צהריים יחד. בשלב מסוים כולם מרגישים את הצורך להגיע לסביבה שבה אפשר למצוא חברה ולהרגיש כי ישנם עוד אנשים במצבכם. לכן חלק מאיתנו ימצאו את הדרך לבתי קפה שנותנים אפשרות חיבור אלחוטי לאינטרנט והתקבצו יחדו לעבוד.

לסיכום: ישנם לא מעט אתגרים כאשר עובדים מהבית, אך היתרונות עולים בהרבה על החסרונות. אנו נראה יותר ויותר אנשים עובדים מהבית ויותר ויותר חברות תומכות באפשרות זו. השורה התחתונה היא שהעבודה מהבית מתבצעת ובמקביל אפשרות זו הופכת הרבה אנשים לשמחים יותר.

באדיבות ReadWriteWeb

משחקים ברייטינג / אבישי אביטל

הגיע הזמן לבדוק שוב אם תקשורת ההמונים בזמנינו אכן ממלא את תפקידה המקורי שהוא חיזוק הנורמות החברתיות, ובידור ההמונים למטרת "אסקפיזים" לזמן קצר מצרות היום יום? האם מטרת המדיה היא להרוויח מפרסום וכל השאר באמת לא משנה? אולי באמת התוכן חשוב, והפרסומות הן אכן השיטה הקפיטליסטית למימון המדיה, אך כרגע זה לא נראה כך

בכל יום בשעות הערב אנו יושבים מול מסך הטלוויזיה עם יקירינו ומתעדכנים במה שקורה בחדשות, מולנו ניצבים אנשים יפים, חזקים בדיקציה, בגיבוי תפאורה מושקעת מאוד וכל זה כדי להגיש עבורנו חדשות. הדרך שבה מוגשים לנו תכני החדשות מקוממת בפני עצמה, כל-כך הרבה השקעה בשביל לספר לנו על סבלו של האחר.
כנראה שיש משהו מאוד סדיסטי בגנים שלנו, הדורש את הכאב ובמקביל הניחום כשמדובר בצרות של אחרים. ואז החדשות נגמרות ואנו מודים לאל שזה לא אנחנו וממשיכים הלאה כאילו הכול קרה במדינה רחוקה בקצה העולם.

אנו מצידנו מנסים באמת להתנתק, אך לא נותנים לנו את ההזדמנות, מגישים לנו את החדשות בכל רגע ביממה, החל מתוכניות בוקר ועדכונים בכל שעה עגולה ברדיו וממשיכים לשעות הצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות, מציפים את מרקענו שוב ושוב ושוב. אז תגידו לי אך אפשר להתנתק במדינה כמו שלנו, רוויה באירועים חדשותיים בלי סוף, וכל זה מלווה בחשיפה בלי פוסקת לפרסומות, שממשיכות להכניס כסף לערוצי המדיה השונים. וכשנראה אולי שהיום הוא יום טוב, מתחילים ליצר אירועים חדשותיים כמעט ממש מכלום כדי שיוכלו להמשיך ליהנות מנתוני רייטינג גבוהים, שחס וחלילה לא נחשוב לעשות משהו אחר, הרי זה הוא שם המשחק, לא???
זה לא מפתיע שהחברה הישראלית הפכה ליותר ויותר אדישה לנעשה סביבה, אמנים רבים מתריעים שוב ושוב על התופעה, למשל בשירים כדוגמת השיר "חדשות?" של "החברים של נטאשה", שידעו להעביר טוב מאוד את המסר על האדישות שלנו כחברה:
מילים: מיכה שטרית לחן: ארקדי דוכין

בוקר טוב עול
ם!
ירו היום במישהו...
עם סיבה או בלי - זה עושה לכם משהו?

אלף קילו "קוק", מאתיים קילו מנגו...
תשעים ושניים הרוגים בהתרסקות הג'מבו
בוקר טוב עולם! החזאית אופטימית...
הקיץ יהיה לה חם, ועכשיו - ידיעה אינטימית

עוד יום, עוד יום
עוד יום, עוד יום
...
אביתר בנאי שעשה זאת שוב מאוחר יותר בשירו "כלום לא עצוב":
מילים ולחן: אביתר בנאי

מישהו נכנס לחנות דווקא נחמד מאוד
רגע כואב בחזה ופתאום נופל ומת
בגיל ארבעים ושש עם בית ואשה
ורגע אחד בחזה ואשה אחת תישן לבד

מישהי נוסעת בטרמפ דווקא יפה מאוד
לא מזמן קיבלה הצעה היא חושבת שהיא תסכים
אוי כמה שהיא בכתה כשהנהג את החולצה קרע לה

תינוק בקומה מעל בוכה חזק מאוד
אבא את אמא דקר וירה לעצמו בראש
ודם מקומה מעל נוזל לי על החלון
על מה אני חושב הלילה

כלום לא עצוב הכל כרגיל
כלום לא קורה פה
...

עוד בחדשות: אונס ילדים, מטפלות מתעללות, שחיתות בשלטון, פגיעה באימהות חד הוריות, קשישים ללא תרופות, תאונות דרכים קשות ואנחנו צמאים לעוד, עוד חדשות, עוד על יחסו המשפיל של בעל המרות והכסף כלפי הנזקק לחסדיו.
הגיע הזמן לבדוק שוב אם תקשורת ההמונים בזמנינו אכן ממלא את תפקידה המקורי שהוא חיזוק הנורמות החברתיות, ובידור ההמונים למטרת "אסקפיזים" לזמן קצר מצרות היום יום?
האם מטרת המדיה היא להרוויח מפרסום וכל השאר באמת לא משנה?
אולי באמת התוכן חשוב, והפרסומות הן אכן השיטה הקפיטליסטית למימון המדיה, אך כרגע זה לא נראה כך.
ישנן דוגמאות רבות שבהן מנצלים את החלש, מטאטאים את חולי החברה מתחת לשטיח, עושים יחסי ציבור לאוליגרכיים עשירים, מפרגנים לתשתיות להלבנת הון על חשבון המצוקות שלנו ועוד... כל אלה במטרה אחת בלבד והיא לזכות בעוד אחוזי רייטינג.

לאט לאט אנו הופכים לנתונים "יבשים" המשמשים את בעלי המדיה המבקשים דבר אחד בלבד לעשות עוד כסף על חשבוננו... "לתקשורת ההמונים שלושה תפקידים מרכזיים: המשכיות, פרשנות ובידור. כל אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים אלה אך יש אמצעים שבהם תפקידים מסוימים בולטים יותר. הטלוויזיה ממלא בעיקר תפקיד של בידור ולעומת זאת העיתון ממלא בעיקר תפקיד של סיקור הסביבה ופרשנות". כל השאר הן מניפולציות של בעלי השררה.

מחשבה בוראת מציאות קיימת / אבישי אביטל

בוקר אחד בדרכי לעבודה נקלע לעיניי סטיקר שעליו כתוב המשפט "מחשבה בוראת מציאות קיימת", האם הכוונה לכך שהכל כבר קיים בעולם ואנו צריכים רק למצוא את הדרך אליו?
ישנם תיאוריות פילוסופיות רבות, תאוריה אחת אומרת שבחיים ישנם שחקנים ראשיים ושחקנים משניים, הכל תלוי בנקודת המבט. את תיאורית השחקנים בסרט כולנו חווים כל יום.
במידה ומדובר בך אז אתה הוא השחקן הראשי ואילו כולנו שחקני משנה בחייך. תחשוב על זה רגע...אתה לא תתקל בנו ולא תדבר איתנו, פשוט נחלוף על פניך ברחוב או שאתה תראה אותנו עומדים איתך בפקק. ובדיוק ההפך. בתאוריה זאת כולם שחקנים ראשיים ובו זמנית גם שחקנים משניים. כולם בעלי מעמד פילוסופי דומה בחיים.
אפילו כשנוצרת אינטראקציה ביננו אתה עדיין השחקן הראשי בחייך ואילו מנקודת המבט שלנו אנו שחקנים ראשיים בחיינו.

תיאוריה נוספת אומרת שאנו רואים את עצמנו מהעיניים של אחרים. אנו רואים את האני העצמי שלנו לא כפי שהוא אלה כפי שאחרים רואים אותנו, הם בעיקרון המראה "האמיתית" שלנו.
נוצרת בעיתיות מסוימת או שלא, במידה ואנו נזכרים בתיאוריה של תפקידי המשחקים, הרי ששחקני המשנה מגדירים אותנו לפי תיאוריה זו...מעניין.
האם נוצרנו בעולם כדי לבלות? האם תפקידנו פה לשמור על אדמות? האם תפקידנו פה בכלל להתרבות? שאלות שמובילות לעוד שאלות שבטח גדולים ממני עדין שואלים.
במיקרו באמת זה לא מטריד אף אחד. אבל במקרו השאלה לא מרפה... לשם מה אנחנו פה?
לאחרונה ישנה תחושה גלובלית שכולנו שואלים על עצם קיומנו; מדונה והפצת הקבלה היהודית; זמרים בינלאומיים מופיעים למען כדור הארץ; שחקנים מהוליווד למען ילדי אפריקה ועוד...
דוגמאות אלו מוכיחות שקרה לנו משהו שמוביל למעשים למען האחר (שחקן המשנה).

לסיכום: ישנה מסקנה אחת ברורה שצועקת מתוך כל התאוריות והיא -- הבחירה -- כיצד נראה את עצמנו, איך אחרים יראו אותנו ומה נעשה למעננו ולמען אחרים.
אולי פשוט כדאי לכולנו להתחיל במעשה אחד קטן בכל פעם. מעשה שלא מחייב הפקות ענק או קיום סמינר רב משתתפים. כל אחד לעצמו.
כך אולי נשיג מציאות טובה יותר, עם דימוי עצמי גבוהה וסוף טוב. אמן!

חפש בבלוג זה