שברו את רוחם / אבישי אביטל

ניתן לראות בבירור כי שברו את רוחו של הציבור הלאומי דתי, למרבה הפלא לא אויבינו הם אלה האשמים בכך אלא אנחנו החברה הישראלית כולה שהפקירה, לאחר שהוחלט כי מדובר בציבור המתיישב באדמות שבעלותן שנויה במחלוקת. החברה הישראלית לא השכילה להודות לציבור שלם של אנשים שהקריבו את יקיריהם למען ביטחון כולנו. ציבור שכל "פשעו" הוא הרצון לקיים מדינה שחיים בה יהודים, כן יהודים שאינם מתנצלים על זהותם

הרושם שמתקבל לאחרונה הוא כי הציבור הלאומי דתי או בשפת העם ה"מתנחלים" שמקורם מהציונות הדתית, עובר טלטלות חמורות ביותר. בעיניי נראה כי הציבור שהכי איכותי והכי תורם למדינתנו, עובר מבחן אמונה מהקשים שרק אפשר לעבור.

הציונות הדתית חרטה על דגלה לקחת חלק במשימות הקשות ביותר, התיישבות על קווי הגבול במקומות מסוכנים, ציבור עם הכי הרבה לוחמים ביחידות המובחרות בצה"ל, ציבור שאינו מסתתר מאחורי תורתו ותורם את חלקו בחברה הישראלית מעל ומעבר.
כאשר אנו שואלים מי הוא האזרח האולטימטיבי למדינת ישראל? לדעתי אין כאן שום צל של ספק שמדובר באזרח המופת שהציבור הלאומי דתי מוציא מקרבו.

הציבור הכול כך חזק שעבר את המבחנים הקשים ביותר של עמידה איתנה למול הסכנות מחוץ והסכנות מבית. חינוך דורות רבים על אהבת הארץ, דורות של לוחמים אמיצי לב. ציבור המעורב מאוד בכל הקשור לגורלה של מדינת ישראל. אותם אנשים שתמיד מתנדבים ראשונים לכל משימה ללא כל היסוס. ציבור שאפשר להאשים רק בדבר אחד והוא אהבת אמת של חבל ארץ מוכה זה, בזמן ששאר בניו כבר זנחו אותו, לטובת מרדף אחרי הכסף.

הציבור הדתי לאומי אינו מתחמק מאחריות ונמצא תמיד בחזית למול הסכנות. ציבור שיצאו ממנו מיטב החולמים וגדולי הלוחמים במשך דורות רבים.

הציבור הדתי לאומי הוא הלב והחוסן של העם היהודי למול האויבים שלנו.

והציבור החילוני צריך להפסיק להצביע על ציבור איכותי זה, ולהאשים אותו כבעייתי. הדבר הוא בהחלט אינו נכון. וזאת כי המדינה שלנו בראשות ממשלות שונות היא ששלחה אותם להתיישב מעבר לקו הירוק. נראה כי אנו שכחנו שמדובר בציבור שנשלח על-ידינו למשימות שאחרים לא רצו.

צריך לקחת דוגמה מציבור המקיים חיים דתיים לצד חיים "חילוניים" שנובעים מהבנה כי אנו חיים במדינה שנמצאת בסכנה מתמדת לקיומה. כי נמצאות סביבה מדינות אויב שמחכות כבר שנים רבות להכות בנו על ההשפלה שגרמנו להם בעת מלחמה, כשבכוח מאוחד של מספר מדינות תקפו אותנו בחזיתות שונות, ולא יכלו לנו בזכות אבותינו שעמדו כנגדם.

חשוב לגלות רגישות רבה כלפי הציבור הלאומי דתי שבמהלך השנים האחרונות מקבל מכה אחר מכה, אם בזמן ההינתקות, ההשתלבות במקומות התיישבות חדשים, התחושה הקשה של להפוך כמעט בין יום מציבור מובחר, לציבור מנודה שאף אחד אינו מבין את היאחזותו באדמות של "אחרים".

היום התנאים השתנו ויש רצון למצוא ערוץ הידברות בינינו לבין הפלסטינים בחסות אמריקנית, זאת כמובן על חשבון שטחים שהיו בבעלותנו. יש דעות רבות בכל הנוגע לתהליך שלום בזמן מתקפות טרור לא פוסקות על אזרחים חפים מפשע וערים כגון שדרות ואשקלון הסופגות מטחי רקטות באופן יום יומי, כמעט ללא מענה הולם מצידנו.

אף מדינה בעולם לא היתה מסכימה לדין שונה עבור עיר שאינו שווה לדין עבור כל המדינה. למרות זאת כדאי להשאיר דלת פתוחה לניהול משא ומתן. הרי העולם צופה ועוקב זה לא יראה טוב שאנו לא נעשה מאמץ מצידנו.

אפקט הזמן חל על כולנו, אם נזכור להתנהג נכון אחד כלפי השני, כשהתמונה ההיסטורית כולה לנגד עינינו, נדע כי בעוד מספר שנים כשהתנאים השתנו שוב והפעם האצבע תופנה לציבור אחר, חילוני או דתי, נדע כי מדובר עדיין באותו העם, העם היהודי.

הציבור אשם? / אבישי אביטל

לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי תמיד האשימו אותו בעקשנות. על אופיו של עם ישראל ניתן ללמוד כבר במעמד הר סיני שנאמר עליו כי "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא" (קשה עורף = שאינו יכול להסתובב לאחור, להביט במי שמוכיח אותו, ולשנות את דרכו הרעה)

בהמשך ההיסטוריה אפשר לציין עוד נקודת זמן חשובה, שבה רואים בברור את אדישותו של העם היהודי לנעשה סביבו, והיכולת הגנטית המוטבעת בו לאליטיסטיות המעוורת את עיניו. כוונתי לתקופה שלפני תחילת השואה בשנת 1932, קצת לפני עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. כבר אז היהודים שחיו שם הוזהרו מפני העומד לקרות, ובכל זאת גילו קושי רב לעשות מעשה ולברוח כל עוד יכלו. רק אחוז קטן של הקהילה היהודית בגרמניה באותה תקופה השכיל לברוח לארץ ישראל וארצות הברית, ממש לפני התחלת הפוגרומים על היהודים ומייד עם עלייתם של הנאצים לשלטון.

לחלקנו נראה כי אלה סיפורי "אלף לילה ולילה", אך אל לנו להקל ראש, רבותיי ההיסטריה יכולה רק ללמד אותנו על חסרונותינו כעם והיכן עלינו לתת את הדגש.
בכל פעם מחדש נראה כאילו הפתיעו אותנו ולא היינו מוכנים לעומד לקרות, אבל אם נהיה כנים, תמיד קבלנו אותות ורמזים לקראת העתיד לבוא.

במלחמת לבנון השנייה קבלנו קריאה להתעוררות מהשאננות והאליטיסטיות שבה חיינו בשנים האחרונות.
המנהיגים הפוליטיים שיושבים בכנסת גדלו מתוכנו ואנו כחברה עיצבנו את אופיים כבני-אדם וכמנהיגים, קל להצביע בכל פעם על נבחר ציבור כזה או אחר ברגע שמשהו משתבש, אך התשובה היא לא כזאת פשוטה.
אנו האשמים האמיתיים, ידענו על הכשלים והרגשנו את הסכנה אך בחרנו להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת.
כל אזרח ישראלי שעושה מילואים בכל שנה, ידע שהצבא לא היה מוכן למערכה צבאית כבר הרבה לפני מלחמת לבנון השנייה. בכל פעם שזומנו לתעסוקה מבצעית וראינו את הלך הרוח, הציוד שניתן, והאימון המהיר והחובבני שעברנו לפני יציאה לשטח, מעצרים ליליים או אפילו לסיורים שגרתיים, ידענו כי עם צבא כזה לא נוכל לנצח שום מערכה צבאית. אך כולנו בחרנו לשתוק.
ברגע שסיימנו את המילואים חזרנו לשגרה הטובענית והישרדות היום יומית, והמשכנו לחיות עם המצב הקיים, כאשר בתוך ליבנו קיוונו שבפעם הבאה כשנגיע למילואים מישהו ייקח אחריות ויתקן את המצב.

כדאי לנו הפעם להצביע על האשם האמיתי ולהפסיק לזרוע דיסינפורמציה בתקשורת על האשמים במצבנו הנוכחי. אנו כחברה חייבים לקחת אחריות על בחירת המנהיגים, על תפקוד המערכת המדינית והצבאית בפרט ותפקודנו כחברה בכלל, לא?

החברה הישראלית יצרה עם השנים ציבור של משתמטים החיים בינינו ומסתתרים מאחורי ההומניות או סתם כי אפשר לקנות פטור על סעיף נפשי.
חברה ששותקת בזמן שעיר שלמה במדינתה תחת טרור של קסאמים.
חברה שיצרה הפרדה כל כך עמוקה בין האזרח הפשוט לציבור הבוהמי המחזיק ברוב הנכסים והכוח של הכלכלה הישראלית, שמתעורר רק כאשר מבקשים להטיב עם השכיר בהעלאת שכר המינימום (תזכורת: כל יום מתווספות משפחות רבות לסטטיסטיקה השנתית כמשפחות החיות מתחת לקו העוני).
חברה שמוקיעה מתוכה את טובי בניה לארצות רחוקות, לנסות את מזלם כעובדים זרים (כיום כמעט בכל משפחה שלישית יש ילד שחיי בחו"ל).
חברה שבה שומעים את קולם של הסטודנטים רק כאשר מעלים את שכר הלימוד, בזמן שבמדינות אחרות בעולם הסטודנטים הם הכוח המניע מהפכות ושינויים חברתיים משמעותיים.

האמינו לי אפשר להמשיך כך עוד ועוד, הרשימה היא ארוכה על אוכלוסיות שלמות החיות בתוכנו ובוחרות להתעלם משאר הציבור הנלחם בכל יום על קיומו, גם אם בידו אין נשק, אלא עט ונייר כדי לנצח את מלחמת הבירוקרטיה. הבירוקרטיה שיצרו המוני פקידים שלא יודעים את מקומם ורק מעתיקים את קודמיהם.

חשוב שנהיה ערים לסכנות הקיומיות שלנו כחברה, כעם וכמדינה, ולגלות מעורבות ורגישות לנעשה סביבנו, רק כך נוכל לחיות כאן.