נותן התורה / דביר אביה

בעזרת השם יתברך - נותן התורה

הזמן בין פסח לעצרת, ימים של הכנה לקראת קבלת התורה.
בעזרת השם יתברך, נלמד דברים חשובים ויסודיים בעניין זה, מתוך הקדמתו של המהר"ל מפראג לספרו "תפארת ישראל", העוסק במתן תורה ובמשמעותו. כעת אפשר להתחיל, בעזרת המלמד תורה לעמו ישראל

על מה אבדה הארץ?

בראשית הדברים, מביא המהר"ל כהרגלו, קטע מדברי חז"ל, שמתוכו הוא עתיד לפתח רעיון עמוק.
ובפרק "אלו נדרים" (נדרים פא.): "אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב [=מהו שכתוב] (ירמיהו ט יא) "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת.. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וגו'"?

בפסוק שמביא רב, נשאלת השאלה "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ", כלומר, מהי הסיבה לַגָּלוּת.
דרך אגב, בספרים הקדושים מובא, כי הביטוי "אָרֶץ" רומז לכנסת ישראל, ואם כן, השאלה "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ", אינה רק מדוע נחרבה ונהרסה ארץ ישראל באופן גשמי, אלא על מה ולמה אבדה כנסת ישראל והתפזרה בגלות בין האומות.

מן הראוי להדגיש, כי מהמשך דברי המהר"ל עולה, שהגמרא דורשת פסוק זה דווקא על גלות בית שני, שבה אנו עדיין נמצאים. בין השורות, יש כאן גם בעצם גם בירור מהי הסיבה לכך שעדיין לא נגאלנו, שהרי עיכוב הגאולה נובע מכך שעדיין לא תוקן הקלקול שבעטיו נגרם החורבן. ובלשון חז"ל (מדרש תהלים קלז י): "כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו מעלה עליו [=נחשב הדבר] כאלו הֶחֱרִיבוֹ. מאי טעמא? [=מה הטעם לכך?] לפי שלא עשה תשובה [על אותו קלקול שגרם לחורבן הבית]".

דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים, ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר (שם שם יב): "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי [אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי] וְלֹא הָלְכוּ בָהּ".

שאלה זו, "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ", נשאלו כביכול החכמים, הנביאים והמלאכים, אולם איש מהם לא הצליח להשיב על השאלה. רק השם יתברך עצמו ביאר את הסיבה לכך: "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ".

היינו "וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי" היינו "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ"?

בתשובת השם יתברך, נראה כי ישנה כפילות מיותרת. לכאורה "וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי" פירושו זהה ל"וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" [=בתורה]. כידוע, אין בתורה ובדברי הנביאים מילה אחת מיותרת. ואם כן, לאיזה צורך נועדה הכפילות?

אמר רב, שלא בֵּרְכוּ בתורה תחלה.

רב מסביר, שאין כאן כפילות אלא מדובר בשני דברים שונים. "וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי" פירושו שלא קיימו ישראל את מצוות התורה, ואילו "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" פירושו שלא ברכו ישראל על התורה קודם לימודה (כך מבואר בהמשך דברי המהר"ל).

אמנם, בדברי רב בגמרא מוזכר רק הביאור לחלקו השני של הפסוק, מפני שהוא הגורם העיקרי והשורשי לחורבן, ובשלו אבדה הארץ. בכך שלא קיימו ישראל את המצוות, לא היה די בכדי להביא לחורבן הבית, כפי שיתבאר בהמשך.
עד כאן. כלומר, כאן מסתיים הציטוט מן הגמרא במסכת נדרים.

להתחבר אל השורש

כעת מבאר המהר"ל את הקושי בהבנת דברי חז"ל כפשוטם, וזאת בכדי לסלול דרך עמוקה יותר בביאורם.
ודבר זה מן הַתֵּימָה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים, שהיו בבית ראשון (יומא ט:).

כידוע, נחרב הבית הראשון בשל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אלו הן שלוש עבירות חמורות, שכל אדם מישראל חייב למסור את נפשו בכדי שלא לעבור עליהן (רמב"ם יסודי התורה ה ב). אפשר בהחלט להבין מדוע כאשר הרבו ישראל לעבור עליהן נחרב בית המקדש. לעומת זאת, קשה להבין ולקבל את ההסבר, שהבית השני נחרב אך ורק בשל העובדה שלא ברכו על לימוד התורה.

יתירה מזו, חורבן הבית הראשון נמשך רק שבעים שנה, ואילו הגלות הנוכחית היא בת שנות אלפיים... המסקנה העולה מכך היא, שהקלקול שהיה בימי בית שני הרבה יותר קשה לתיקון, ולכן כולנו עדיין בגלות.

ועוד קשה, שהרי כולנו מברכים ברכת התורה מידי יום, ובודאי היו גם תקופות בעם ישראל שרוב ככל העם בירך ברכה זו, ובכל זאת עדיין לא נושענו. ואם כן, אמירת הברכה אינה פותרת את הבעיה, ומכאן שגם שורש הקלקול לא היה בכך שלא אמרו אותה.

כדרכו של המהר"ל, הוא עתיד לבאר כי דברי חז"ל אינם מתפרשים כפי משמעותם החיצונית והשטחית, אלא יש בהם עומק רב. אמנם, קודם לכן, הוא מניח יסוד שעליו יעמוד הבניין כולו.
אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו.

מבאר המהר"ל, כי דבר הגורם לדבר מסוים להימצא בעולם, הוא גם הגורם לכך שאותו דבר ממשיך ומתקיים.
ואל יקשה לך כי הנגר [=הבנאי] הוא סיבה לבניין הבית, ועם כל זה, בהעדר הנגר יישאר הבית קיים.

בדרך שאלה ותשובה מתבררים הדברים יותר, ולפיכך מביא המהר"ל קושיה אפשרית על הנקודה שביאר זה עתה. כאמור, דבר הגורם לדבר אחר להימצא בעולם, הוא זה הגורם לו להמשיך ולהתקיים. והנה, לכאורה הבנאי הוא זה הגורם לבניין להימצא בעולם, ואף על פי כן, לאחר שהולך הבנאי אל בית עולמו ונפטר מן העולם, עדיין נשאר הבניין עומד על תלו. לכאורה, דברים אלה סותרים ליסוד שביאר המהר"ל.

דבר זה אינו, כי אין הנגר סיבה לבית, רק שהוא מקרב העצים יחד. ודבר זה הנגר פועל, לא עצם [=מהות] הבית. והבית נעשה מן הנגר במקרה.

כאן מבאר המהר"ל את אותה נקודה באופן עמוק יותר. הקביעה שדבר הגורם לדבר אחר להימצא בעולם הוא זה הגורם גם להמשך קיומו, נכונה דווקא כאשר ישנו קשר מהותי בין הגורם והנגרם, בין הסיבה והמסובב. אך כאשר אין קשר מהותי ביניהם, אין הכרח שאותו הדבר הגורם לדבר אחר להימצא יהיה גם הגורם להמשך קיומו.

הדבר מזכיר את דברי רבינו בהמשך הספר (פרק יח): "אם יאמר אחד "ראובן הוא בבית זה", והאמת שהוא בבית, מכל מקום, לא נקרא דבר זה שהוא אמת, מצד כי אפשר שלא יהיה בבית, ועם שהוא אמת, דבר זה במקרה". כלומר, כאשר אדם מסוים טוען שראובן נמצא בבית, אף אם הוא אכן נמצא בבית, אין זו אמת מוחלטת, כיון שאין קשר מהותי בין ראובן ובין אותו בית. וכן "כאשר יאמר האדם "ראובן אינו בבית"", כאשר ראובן דווקא כן נמצא בבית "הוא שקר, אבל הוא שקר במקרה, כי היה אפשר שיהיה בבית", ולכן אין זה שקר מוחלט. אמת ושקר מוחלטים הם דווקא כאשר אין שום אפשרות אחרת.
וכך הוא גם לענייננו. אמנם ראובן הבנאי בנה את הבית, אך שמעון היה יכול לעשות זאת באותה מידה, ולכן הקשר בין ראובן לבין אותו בית אינו קשר מהותי ופנימי, אלא קשר מקרי וחיצוני, קשר שאינו מוחלט. לפיכך, אף על פי שראובן הוא זה שבנה את הבית, אין המשך קיומו של הבית תלוי בו, מכיוון שהקשר ביניהם מקרי וחיצוני, ולפיכך נקרא הדבר שראובן רק קירב את העצים יחד.

אבל דבר שהוא סיבה בעצם [=באופן מהותי] אל מציאות דבר אחר, כל שכן שהוא סיבה לקיום שלו. שהרי היה סיבה שיהיה נמצא, וכן גם כן הוא סיבה לקיום שלו.

לעומת זאת, דבר שהוא הגורם באופן אמיתי, מהותי ופנימי, להימצאותו של דבר אחר בעולם, הוא אכן זה הגורם להמשך קיומו.
דוגמא טובה לכך, אותה מביא המהר"ל בהמשך, היא שורשי האילן. מתוך שורשי האילן צומחים הגזע, הענפים והפירות, ולאחר מכן הם ממשיכים לינוק את חיותם מן השורשים. השורשים הם לא רק הסיבה לצמיחת חלקי האילן השונים, אלא גם להמשך קיומם. בדוגמא זו, ישנו קשר מהותי בין השורשים לבין שאר חלקי האילן שהיו גנוזים בשורשים.

ולפיכך, אם היו מברכין על התורה תחלה, לומר "ברוך נותן תורה לישראל", והיה אהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה עניין הברכה על התורה, שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השם יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה.

וכאן מגיע המהר"ל לנקודה המרכזית. השם יתברך הוא הסיבה להימצאותה של התורה בעולם, באופן פנימי ומהותי. לפיכך, השם יתברך הוא גם הסיבה להמשך קיומה וצמיחתה של התורה, וכל תובנה וחידוש שיש לאדם בלימוד התורה, מגיעים אך ורק מאת השם יתברך.

אחת מן המידות שהתורה נקנית בהן היא "אינו מחזיק טובה לעצמו" (אבות ו ו), וביאר רבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של הגאון מוילנא), שהכוונה היא שבעת לימוד התורה לא יחזיק טובה לעצמו על כך שהוא מבין את מה שלומד ועל שהוא מחדש חידושי תורה, אלא יבין שהכל הוא מתנה מאת השם יתברך, "המלמד תורה לעמו ישראל". ובשל מתנה נפלאה זו צריכה להיות לאדם הכרת טובה כה אדירה, שתביא אותו לעבוד את השם יתברך כל הימים (פירוש "רוח חיים" לפרקי אבות).

אדם שלומד תורה ומכיר בכך שהוא מקבל אותה בזה הרגע מאת השם יתברך, "נותן התורה", מתמלא כלפיו בהכרת טובה ובאהבה. מתוך כך הוא מגיע לברך את השם יתברך ולהודות לו על התורה שנתן לו. זהו עניינה של ברכת התורה, הכרה בכך שהשם יתברך הוא הסיבה והשורש לתורה ולהמשך קיומה.

ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השם יתברך נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים. אף אם היו עוברים לפעמים מצווה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השם יתברך, אשר הוא סיבה לתורה, והוא גם כן סיבה שלא תתבטל.

כאמור, השם יתברך הוא הסיבה והשורש לתורה, והוא גם הסיבה להמשך קיומה. ולכן, אם אכן היו ישראל לומדים תורה מתוך קשר לנותן התורה, הייתה התורה ממשיכה להתקיים בידם.

גם אם היו חוטאים, הייתה זאת רק יציאה זמנית ומקרית מן המהלך הכללי של חייהם, והיו שבים מיד בתשובה ומתקנים זאת. שמכיוון שלימוד התורה שלהם היה מתוך קשר להשם יתברך שורש התורה, היה לתורתם קיום.

דּוֹמֵה לזה:
כעת מביא המהר"ל משל מן המציאות הגשמית, הממחיש את אותו עיקרון רוחני:
כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגורם גידולו מן השורש, אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא. ובלא השורש, אין קיום לאילן כלל.

כאשר נגרם נזק לאחד מחלקיו של האילן, השורשים דואגים לרפא זאת. זאת לפי היסוד שנתבאר, שמכיוון שהשורשים הם הסיבה המהותית הפנימית לצמיחת כל חלקי האילן, הם דואגים לא רק להימצאותם הראשונית, אלא גם להמשך קיומם. עד כאן המשל, וכעת לנמשל:

ולפיכך, אילו היו מברכין בתורה תחילה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדביקות הזה היה השם יתברך סיבה גם כן שלא תתבטל התורה.

התורה נקראת "עֵץ חַיִּים" (משלי ג יח), והשורש שלה הוא השם יתברך. כאשר תורתו של האדם מחוברת אל השורש, אל נותן התורה, יהיה לתורתו קיום. החיבור אל שורש התורה, אל השם יתברך, בא לידי ביטוי בברכת התורה, בה מביע האדם אהבה והכרת טובה להשם יתברך שנתן תורה לעמו ישראל.

אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

ישראל אמנם עסקו בתורה, אך מבלי להיות דבוקים בנותן התורה, וממילא לימוד תורתם, היה כאילן בלי שורש. תורה מתה שאין לה קיום. ומתוך כך הגיעו לידי חטא, מבלי שיהיה שורש שיתקן זאת כבמשל האילן.
כדאי לתת פה משל נוסף, שאף ישמש אותנו בהמשך הדברים:
זוג צעיר עומד תחת החופה. זהו היום הגדול והמרגש בחייו. החתן מושיט לאשתו טבעת ומכריז "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
כאשר הכלה הטרייה מתבוננת בטבעת החדשה שענדה זה עתה, הדבר ממלא אותה רגשי אהבה כלפי בן זוגה, נותן הטבעת. בהחלט אפשר לומר, שבמקרה זה הטבעת ממלאה היטב את תפקידה.
אמנם, מה יהיה אם לאחר החופה ישאל מישהו את הכלה מי נתן לה את הטבעת, והכלה תשיב שאיננה יודעת? הלא כלה זו רוקנה את הטבעת ממשמעותה. היא הייתה כל כך עסוקה בטבעת, עד ששכחה מיהו החתן. במקרה זה, החתן כועס ונפגע עד עמקי נשמתו, והוא משלח את רעייתו מביתם המשותף.

כעת נעבור לנמשל.
בהר סיני היה מעמד החופה, בו קידש השם יתברך את כנסת ישראל. באותו מעמד מרגש, הושיט כביכול השם יתברך לכנסת ישראל את התורה הקדושה והכריז "הרי את מקודשת לי בתורה זו, בדת משה וישראל".
כאשר כנסת ישראל הוגה בתורה ומתמלאת אהבה כלפי אישהּ נותן התורה, תפקיד התורה מתמלא כראוי.
אולם, כאשר כנסת ישראל כל כך עסוקה בתורה עד שהיא שוכחת את נותן התורה, גורם כביכול הדבר לכעס גדול אצל השם יתברך, והוא מגרש את ישראל מארץ ישראל ומבית המקדש, שהם ביתם המשותף.

אם כן הסיבה לגלות הארוכה בה אנו נמצאים אינה חטאיהם של ישראל, אלא העדר קשר נפשי אמיתי ועמוק עם השם יתברך נותן התורה. כעת נוכל גם להבין, מדוע גלות הבית הראשון, שנגרמה בשל עוונות חמורים נמשכה זמן מועט כל כך ביחס לגלות הנוכחית.

מה שרואים משם
ואמרו "דבר זה נשאל" וכו'.
בדברי חז"ל, בהם פתחנו, נאמר ""עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים, ולא פירשוהו. עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו".

כעת יבאר המהר"ל מדוע נשאלו בעניין זה דווקא החכמים הנביאים והמלאכים, ומהו הרעיון העומד מאחורי הדברים.
פירוש, ששלוש מדרגות הם:
ישנן שלוש מדרגות ביכולת התפיסה וההשגה של הנבראים.

המדרגה האחת היא מדרגת החכמה שיש לאדם בתחתונים, מה שיכול האדם להשיג.
המדרגה הראשונה והנמוכה ביותר, היא החכמה האנושית, מה שיכול האדם להשיג באמצעות שכלו הגשמי.

המדרגה השנייה היא מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה ובא להם רוח הקודש מעליונים.
המדרגה השנייה, היא הנבואה. האדם שזוכה לה אמנם נמצא בעולם הזה הגשמי, אך הוא זוכה לרוח הקודש המגיעה מן העולמות העליונים.
ואמנם, השגה זו היא מוגבלת עקב היות האדם בגוף גשמי. הרב אליהו אליעזר דסלר כותב, שאפילו השגתו של משה רבנו עליו השלום, שהיה אב וראש לכל הנביאים, הייתה חסרה עקב היותו בגוף גשמי (עיין במאמר "צילו של גוף", מכתב מאליהו, חלק א' עמ' 166).

המדרגה השלישית היא ההשגה שהיא בעליונים, כי המלאכים הם עליונים.
המדרגה השלישית והעליונה ביותר בהשגה אצל הנבראים, היא ההשגה שיש למלאכים שבעולמות העליונים, השגה שאין לה את המגבלות של גוף גשמי.

שלוש מדרגות אלו מתיישבות עם עקרון המופיע פעמים רבות בכתבי המהר"ל, לפיו לכל דבר במציאות יש שני קצוות מנוגדים, ודבר שלישי ממוצע ביניהם. כך גם במדרגות שלפנינו: במדרגה הראשונה נמצא המשיג במציאות גשמית, במדרגה השלישית נמצא המשיג במציאות רוחנית, ובמדרגה השנייה ישנו שילוב, שבו מצד אחד זוכה האדם להשגה מן העולמות הרוחניים העליונים, אך מצד שני הימצאותו בגוף ובעולם גשמי מגבילות ומנמיכות את עוצמתה.

וזה שאמר "דבר זה נשאל" וכו'.

לאחר שביאר המהר"ל שחכמים, נביאים ומלאכים, הן שלוש מדרגות שונות בהשגה, הוא מסביר מדוע החכמים, הנביאים והמלאכים לא היו מסוגלים לתת את ההסבר לגלות ולאבדן הארץ, אלא אך ורק השם יתברך.
כי מה שהוא יתברך סיבה לתורה, הוא יותר עליון מן מדרגת חכמים, נביאים ומלאכים. כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים, ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העילה דווקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה.

כאמור, השם יתברך הוא הסיבה והשורש להימצאות ולקיום התורה בעולם. חורבן הבית והגלות נגרמו כתוצאה מכך שישראל לא היו קשורים מספיק לשורש התורה, לנותן התורה. אם נחזור למשל האילן שהביא המהר"ל, הפגם של ישראל לא היה בענפים או בגזע, אלא בקישור לשורש, ולכן הוא גם חמור כל כך.

החכמים, הנביאים והמלאכים, עם כל הכבוד למעמדם ומעלתם, אינם "ממוקמים" בשורש האילן. בעלי המדרגה הגבוהה שבהם נמצאים לכל היותר בגזע האילן. מכיוון שהפגם הוא בחיבור הגזע לשורש, הם כביכול אינם מסוגלים "לראות" אותו. מהמקום שבו הם נמצאים, הכל נראה תקין ושלם. הדבר דומה לעץ שנותק משורשיו אך עדיין ממשיך לעמוד במקומו כבראשונה. לעומד מבחוץ נראה כאילו הכל בסדר. רק מי שיסתכל במקום החיבור לשורשים, יוכל לראות את הבעיה.

כך היה בימי הבית השני. היו בתי מדרש מלאים בלומדים בכל שעות היממה, קיום המצוות היה נעשה בהידור רב. כך שלעומד מבחוץ הכל נראה תקין. אפילו המלאכים ראו, לכאורה, שהכל בסדר ורבבות מצוות עולות השמיימה דבר יום ביומו.
על פגם שנמצא בשורש, יכול רק השורש לדווח. ולכן, רק השם יתברך, שהוא לבדו נמצא כביכול במקום השורש, מעיד על כך שהאילן בעצם מנותק משורשיו, שלימוד התורה וקיום המצוות מנותק מנותן התורה.
וכך לצערנו הוא גם היום, והראיה שעדיין לא נגאלנו.

כי אף אם היו נותנים הסיבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו, לא היה זה סיבה לאיבוד הארץ. כי אם חטאו, היה השם יתברך מקיים התורה בהם, והיו חוזרים למוטב. רק הסיבה היה שלא ברכו בתורה תחילה, ובזה בא להם איבוד הארץ. ואילו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה, אז היה השם יתברך עמהם במה שנתן התורה להם, וכמו שהיה הוא יתברך הסיבה למציאות התורה בהם, היה גם כן סיבה לקיום התורה בהם, ולא אבדה הארץ. אבל עתה, שלא היו מברכים בתורה תחלה, ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל , גם כן לא היה השם יתברך עמהם לקיום התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ.

החכמים, הנביאים והמלאכים היו יכולים אולי להסביר ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו" (מוסף לראש חודש), אך הסבר זה אינו מדויק. אין זו המחלה, אלא רק סימפטום שלה.
אם היו ישראל קשורים להשם יתברך, אף על פי שהיו חוטאים, היה זה רק עניין של זמן עד שהיו מתקנים זאת. הקשר עם השם יתברך היה גורם לתורה שתתקיים אצלם, וכפי שנתבאר לעיל במשל האילן, שאף אם יש פגם כלשהו בענפים, כל עוד האילן מחובר לשורש, השורש מרפא את כל הבעיות. הבעיות האמיתיות מתחילות עם הניתוק מן השורש. לפיכך, הסיבה העמוקה והשורשית לגלות ולחורבן היא הניתוק מהשם יתברך, וביטוייה החיצוניים הם חטאים שלא באו על תיקונם.

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה, שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דודאי הדיבור בפה היו מברכים.

שוב מנסה המהר"ל לעקור מלב הקורא ראייה שטחית של דברי חז"ל.
המהר"ל מסביר, שכאשר אומרים חז"ל שלא ברכו ישראל על לימוד התורה, אין הכוונה רק לאמירת מילות הברכה בשפתיים. זהו הרובד החיצוני ביותר של הברכה, ולא לכך כיוונו חז"ל בדבריהם העמוקים, אם כי זהו חלק בלתי נפרד ממכלול הברכה. דברי חז"ל עוסקים בעיקרם בשורשים העמוקים של המציאות ולא רק בביטויים החיצוניים והגשמיים הצומחים מתוכם.

דרך אגב, יסוד זה חשוב ביותר למי שפרימיטיבי עד כדי כך שה"סתירות" בין התורה והמדע עדיין מעסיקות אותו. פעמים רבות ה"סתירה" בין התורה למדע, פשוט נובעת מכך שהמדע עוסק ברבדים חיצוניים כל כך של המציאות, שחז"ל כלל לא דברו בהם. דברים אלה נכונים במיוחד כאשר מדובר בדברי אגדה. ודאי שדברי הלכה עוסקים במציאות הגשמית לפרטי פרטיה.
נשוב לעניינו: כאשר חז"ל אומרים שלא ברכו בתורה תחלה, אין הכוונה לאמירת מילות הברכה בלבד.

אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה.

כוונת חז"ל באמרם שישראל לא ברכו על התורה, היא לרובד הפנימי של הברכה. לכוונת הלב, לאהבה אל השם יתברך נותן התורה, המתלבשת ובאה לידי ביטוי באמירת מילות ברכה והודאה.

ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמיתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה, שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך השם יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה, לא היו מברכים בכל לבם.

המהר"ל שב ומעמיק בדברים, תוך שלילת תפיסה שטחית. לא מדובר בכך שכלל לא הייתה להם אהבה אל השם יתברך נותן התורה, אלא שהיה חיסרון באותה אהבה, ולא הייתה אהבה גמורה.
בהקשר לכך מן הראוי להביא את דברי חז"ל שאמרו (עירובין יג:): "נוח [=עדיף] לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו", ויש אומרים ש"ימשמש במעשיו".
מבאר הרמח"ל ("מסילת ישרים" פרק ג'), שפשפוש ומשמוש הם שני אופנים של בדיקת המעשים. הפשפוש הוא חלוקת המעשים לשתי קבוצות, מעשים טובים ומעשים רעים. לעומת זאת, המשמוש הוא בדיקה נוספת של המעשים הטובים בכדי לראות אם יש בהם פניה לא טובה, או חלק רע שיש להסירו.
הפגם והחיסרון בברכת התורה בימי בית שני, לא היה מתגלה בבדיקה של פשפוש. היו בתקופה זו צדיקים וחסידים גדולים, שהיו מברכים ברכת התורה באהבה גדולה להשם יתברך, נותן התורה.
הפגם נראה ומתגלה רק בבדיקה יסודית של משמוש באותה ברכה הבאה מלב אוהב, שבה מתגלה כי אין זו אהבה גמורה ומוחלטת, אהבה של דביקות בהשם יתברך בלבד ולא בשום דבר אחר. ועל כך אבדה הארץ.

זה קורה (דווקא) במשפחות הכי טובות...
הורים ומחנכים בדורנו, עסוקים רבות בבעיות של בנים המתרחקים מדרך התורה והמצוות. הסברים רבים נאמרו בכדי להסביר תופעה זו, ומן הסתם יש בהם מן האמת. המהר"ל, בהמשך דבריו, רומז לכיוון חשוב בנושא זה, שבהחלט יש לתת עליו את הדעת.

וזה שאמרו שם (נדרים פא.) גם כן: "מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים? מפני שאין מברכין בתורה תחילה". כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה, שהוא נתינת התורה, צריך לברך השם יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השם יתברך.

תלמיד חכם הוא בבחינת ספר תורה. ואמרו חז"ל (מכות כב:), "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה [=כמה טיפשים האנשים, שקמים מלפני ספר תורה ואינם קמים מלפני אדם גדול בתורה]". עבור בנו, תלמיד חכם אמור לשמש ספר תורה חי.

אמנם, פעמים רבות מצוי שאין תורת האב מתקיימת אצל הבן. הטעם לכך הוא, מפני שהאב אינו מקושר מספיק לשורש, להשם יתברך, ולפיכך אין לתורתו קיום אצל בנו.
אדם שאין לימוד התורה שלו נעשה מתוך דביקות בשם יתברך, אין לתורתו קיום. כך גם בן שאביו הוא תלמיד חכם המהווה עבורו ספר תורה, אך אין לו דביקות מספקת בשם יתברך, לא יהיה לתורת האב קיום אצל הבן.

ואף אם הוא תלמיד חכם, והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך השם יתברך בכל לבו על נתינת התורה כפי הראוי.

כלומר, גם אדם צדיק מאוד בעל מדרגה רוחנית גבוהה, קשה שיגיע לדביקות שלימה ומוחלטת בשם יתברך.

ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה (עירובין נד:). ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד. כי כאשר באים ללמוד תורה, ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשניים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה, אינו דבק באחר. ולפיכך, אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה, וזה "שאין מברכים בתורה תחלה".

כעת מוסיף המהר"ל נקודה נוספת, שיש בה חידוש עצום. העובדה שתלמיד חכם אוהב כל כך את התורה, בעצם מונעת ממנו את האפשרות לאהוב בשלימות את השם יתברך. העובדה שהתורה תופסת מקום כה מרכזי בחייו, מונעת את האפשרות שהשם יתברך יתפוס מקום מרכזי בחייו.
נחזור למשל החתן והכלה. זוג עומד תחת החופה, הכלה היא צורפת במקצועה, ויש לה ניסיון רב שנים בתחום. היא גם אוהבת מאוד את המקצוע. כאשר החתן מוציא מכיסו את הקופסה ובה הטבעת, הכלה מיד נדרכת. לפי הקופסה של הטבעת, היא מנסה לזהות באיזו חנות היא נקנתה. כאשר החתן מוציא את הטבעת, הכלה מיד בודקת באיזה סגנון היא מעוצבת, היא מנסה גם להציץ בפנים הטבעת ולראות כמה קראט. העובדה שהכלה היא צורפת מומחית, גורמת לה להיות כל כך עסוקה בטבעת, וליהנות כל כך בראייתה, עד שהיא שוכחת שהיא בעצם נמצאת בחתונה.
וכך הוא גם בנמשל. כאמור, התורה היא הטבעת. תלמיד חכם הוא צורף המבין היטב בתכשיטים. אולם, דווקא העובדה שהוא מבין כל כך בתורה, ונהנה כל כך בלימודה, עשויה לגרום לו לשכוח את מטרת התורה, את הדביקות בנותן התורה.

נשאלת השאלה, וכי אין לאהוב את התורה הקדושה?

התשובה נמצאת בדברי המהר"ל בהמשך הספר (פרק מו) "אי אפשר שיהיה חיבור גמור לשני דברים מחולקים". כלומר, האדם אינו יכול להתחבר לשני דברים נפרדים ומחולקים זה מזה. אי אפשר לאהוב את התורה בפני עצמה, ולאהוב את נותן התורה בפני עצמו, "כי אין האהבה לשניים" (דברי המהר"ל לעיל).

הדרך היחידה והנכונה לאהוב את התורה, היא לאהוב את התורה מתוך אהבת נותן התורה, באופן שהתורה תעצים ותגביר את האהבה לנותן התורה. זוהי מטרתה האמיתית של התורה, להעמיק את האהבה לנותן התורה. ואם נחזור לרגע למשל החתן והכלה, תפקידה הנכון והראוי של הטבעת, הוא להגביר את רגשות האהבה בין בני הזוג.

דרך אגב, רעיון זה נכון גם לגבי תחומים נוספים בחיינו. נצטווינו בתורה (דברים ו ה) "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ". יכול האדם לשאול, "וכי לא אוהב את אשתי ואת ילדיי"? והתשובה היא, "עליך לאהוב את אשתך וילדיך, מתוך אהבת השם יתברך". האהבה לשם יתברך צריכה להיות השורש, ומתוכה צומחת האהבה לכל הדברים האחרים אותם ברא.

ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה, שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאיתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה, הוא התלמיד חכם.

כלומר, מכיוון שתלמידי חכמים פעמים רבות אוהבים את התורה בפני עצמה, הרי הם כאילן בלא שורש, ולפיכך אין לתורתם קיום בבניהם אחריהם.

וזה שאמר הכתוב "וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי" נגד התורה עצמה, "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ", שלא לקחו התורה עם סיבתה. כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי.

כעת חוזר המהר"ל ומבאר את הפסוק המובא בראשית הדברים. "וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי" פירושו שלא קיימו את מצוות התורה, אך לא הייתה זו סיבה מספקת לחורבן הבית, שהרי הכתוב ממשיך ואומר "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" שפירושו שלא הלכו באמצעות התורה אל נותן התורה.
ולפיכך נקראת התורה "תורה", מכיוון שתפקידה להוליך את האדם אל השם יתברך, וכן נקראת ההלכה
"הלכה", מכיוון שהיא אמורה להוליך את האדם לדביקות בהשם יתברך (כפי שמבאר המהר"ל במקומות אחרים).

ומפני זה, לא היו יודעים דבר זה לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים, כי דבר זה מגיע אל הסיבה הראשונה בפרט, ואין מגיע אל המסובב, וכל אלו הם עלולים ומסובבין, ולכן פירשה הקדוש ברוך הוא בעצמו.

נקודה זו כבר נתבארה לעיל.

וכן, אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחילה, אין לוקח את התורה עם סיבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים. כמו מי שלוקח אילן בלא שורש אשר ממנו האילן, אז אין נמשך פרי ממנו. ולפיכך, אם מברך בתורה תחילה, יוצא מהם תלמיד חכם ועושה פרי.

ואם כן, לא לחינם דווקא בברכת התורה מבקשים אנו על צאצאינו וצאצאי צאצאינו שיהיו עובדי השם יתברך, שהרי הדבר תלוי בכך שנברך את ברכת התורה באופן הראוי, מתוך דביקות בשם יתברך, ומתוך הכרת טובה למלמד תורה לעמו ישראל.

ומפני כך, כאשר האדם מכוין בתורה להשם יתברך אשר נתן התורה, גם כן השם יתברך מציל אותו מן השגיאה ויאיר עיניו בתורתו.

יהי רצון שנזכה ללמוד תורה מתוך קשר עמוק לנותן התורה ודביקות בו, ויצילנו השם יתברך מכל שגיאה וטעות, ויאיר עינינו בתורתו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. אמן, כן יהי רצון.

לקראת שבת טועמיה חיים זכו. מיסודו של הגרעין התורני "דביר אביה"לקבלת העלון בדוא"ל: LikratShabat1@gmail.com