אהבה ונישואין מה הקשר?

בס"ד

הרבה התחבטו במושג אהבה, וכיצד ניתן להשיג אותה? שוב התורה מלמדת אותנו שזה די פשוט, תשקיעו-תיתנו, תאהבו. הרי לכם סודם "השמור" של היהודים שומרי המצוות איך לשמר את הזוגיות בחיי הנישואים ולהישאר תמיד מאוהבים
התורה מצווה ש"בעל צריך לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו", תשאל אותי אך מקיימים מצווה זו אומר לכם כך: ככל שתקנה יותר מתנות לאשתך כגון: תכשיטים, בגדים, בשמים וכו... וכן ככל שתיתן לה יותר כך תאהב אותה יותר, שהרי אהבה היא תוצאה של נתינה. ואל תפחד מחסרון כיס, הרי השם יתברך מבטיח ככל שתיתן לאשתך יותר כך אשלח עבורכם יותר מקורות הכנסה ופרנסה בשפע.

וראייה לדבר הורים וילדים הרי הם אוהבים אותם יותר מכל הילדים האחרים בעולם. מדוע? משום שהם נתנו והשקיעו בילדים שלהם, ולכן רואים ההורים בילדיהם את עצמם וגופם. אם כואב משהו לילד כואב מייד ובאופן אוטומטי גם להורים וכאשר הילדים שמחים ההורים שמחים בשמחתם.

ישנו סיפור מאוד מוכר על צדיק אחד שהלך עם אשתו לרופא, שאל הרופא את הצדיק מה הבעיה? ענה הצדיק הרגל של אשתי כואבת לנו, הרופא לא הבין למה הוא מדבר בלשון רבים וביקש ממנו להסביר את דבריו.
ענה הצדיק הרי אני נותן את כל כולי לאשתי בכל דבר אני חושב עליה, אני קונה לה מתנות, בגדים ותכשיטים יותר ממה אני קונה לעצמי, אני דואג שלא יחסר לה דבר, ולכן אני מרגיש את גופה כגופי, מה שכואב לה כואב גם לי ומה שמשמח אותה משמח אותי. אז הבין הרופא את דבריו של הצדיק והם דברים בדוקים ואמתיים.

ילדים בדרך כלל אוהבים פחות את הוריהם כי הם בטבעם נמצאים תמיד בצד שלוקח ולא מהצד שנותן. ואילו ההורים אוהבים את ילדיהם כי הם אלו שתמיד נותנים וכמעט אף פעם לא לוקחים, הרי לכם נתינה הגורמת לאהבה.

כמובן שבכל דבר שתשקיע בו כגון: מכונית, עציץ,כלב וכל שכן חבר, תאהב אותו יותר.

ולכך התכוון רבי עקיבא כאשר אמר "ואהבת לרעך כמוך" אחת מהמצוות הבסיסיות והעיקריות בתורה.
והשאלה שנשאלת איך אפשר לאהוב חבר כמו שאני אוהב את עצמי?
עכשיו אפשר להבין טוב יותר את התשובה לשאלה לפי התיאור שבו התחלנו, כמו שאתה אוהב את עצמך משום שאתה משקיע ונותן לעצמך את הדברים הכי יפים והכי טובים שיש, כגון אוכל הכי טעים והבגדים הכי יפים על זו הדרך כך תיתן לחברך דברים אלו. והתוצאה תהיה שתאהב את חברך כמו שאתה אוהב את עצמך.

והמצווה השנייה היא שעל הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו שנאמר "מכבדה יותר מגופו".
הכוונה כאן היא לדאוג לאשתך לבגדים. לדוגמה: יש לך סכום כסף שהקצתה לקניית בגדים לך ולאשתך לחג (שזו גם מצווה בפני עצמה לקנות בגדים לחג), תקנה לאשתך ברוב הסכום שהקצתה ולך תקנה בגדים במה שנותר, ובזה קיימת את המצווה "מכבדה יותר מגופו".

וגם לך האישה יש מצווה שאת מחויבת בה והיא "איזו היא אישה כשרה? זו העושה את רצון בעלה".

וכאן אנו שואלים מדוע התורה לא חייבה את האשה גם לאהוב את בעלה כגופה?
התשובה פשוטה, אחרי החתונה האשה מחויבת לדאוג לבעלה, ובכך שהיא דואגת לרווחת הבית, מבשלת עבורו, דואגת שהיו לו בגדים נקיים ועוד ועוד... וכל זה באופן יום יומי בחיי הנישואים (האמינו לי זו נתינה גדולה), ממלא היא תאהב את בעלה שהרי אמרנו שאהבה היא תוצאה של נתינה, לכן האשה אינה מחויבת, אהבתה לבעלה אינה מוטלת בספק לאחר כל כך הרבה נתינה.

אבל לגבי לעשות את רצון בעלה זה כבר לא קל הרי היא ברוב המקרים חייבת לבטל את עצמה למענו. אפילו שהיא יודעת שלעיתים בעלה טועה. היא צריכה לבטל את דעתה מפני רצונו של בעלה ולעשות מה שנאמר "איזו היא אשה כשרה, זו העושה את רצון בעלה".

וגם על זה יש לי סיפור על צדיק אחד ששמו בבא בן בוטא שהיה מלמד תורה לתלמידים, פתאום הגיעה אשה ושמה אבטיח על ראשו, אל מול כל תלמידיו. תלמידיו מייד רצו למחות על עלבונו, אך הצדיק בקש: "עזבו אותה".

שאל הצדיק את האשה: "מדוע עשית זאת בתי?"
ענתה האשה: "כך אמר לי בעלי".

ברך אותה הצדיק ואמר לה: "את עשית את רצון בעלך, יהיה לך בנים תלמידי חכמים".

לאחר ברור קצר מסתבר כי לאחר שבעלה קנה אבטיח מהשוק והביא אותו הביתה בקש הבעל מאשתו בלשון ארמית להניח את האבטיח בראש הדלת, שהרי "דלת" בארמית אומרים "בבא", אותה אשה בתמימות רבה הבינה כי בעלה רוצה שתניח את האבטיח על ראש החכם בבא בן-בוטא וכך עשתה.

ועל זו הדרך השם יתברך מלמד אותנו באמצעות התורה הקדושה איך להשיג אהבה ולשמור אותה במסגרת הנישואים. שוב אנו מבינים יחד שהכל כתוב ועלינו לקיים את המצוות, שהם בעצם נועדו להפוך את חיינו לקלים יותר ואיכותיים יותר.

בעזרת השם הרבה הצלחה וברכה לכולנו.

כותב המאמר בחר להישאר בעילום שם, עורך: אבישי אביטל.

שברו את רוחם / אבישי אביטל

ניתן לראות בבירור כי שברו את רוחו של הציבור הלאומי דתי, למרבה הפלא לא אויבינו הם אלה האשמים בכך אלא אנחנו החברה הישראלית כולה שהפקירה, לאחר שהוחלט כי מדובר בציבור המתיישב באדמות שבעלותן שנויה במחלוקת. החברה הישראלית לא השכילה להודות לציבור שלם של אנשים שהקריבו את יקיריהם למען ביטחון כולנו. ציבור שכל "פשעו" הוא הרצון לקיים מדינה שחיים בה יהודים, כן יהודים שאינם מתנצלים על זהותם

הרושם שמתקבל לאחרונה הוא כי הציבור הלאומי דתי או בשפת העם ה"מתנחלים" שמקורם מהציונות הדתית, עובר טלטלות חמורות ביותר. בעיניי נראה כי הציבור שהכי איכותי והכי תורם למדינתנו, עובר מבחן אמונה מהקשים שרק אפשר לעבור.

הציונות הדתית חרטה על דגלה לקחת חלק במשימות הקשות ביותר, התיישבות על קווי הגבול במקומות מסוכנים, ציבור עם הכי הרבה לוחמים ביחידות המובחרות בצה"ל, ציבור שאינו מסתתר מאחורי תורתו ותורם את חלקו בחברה הישראלית מעל ומעבר.
כאשר אנו שואלים מי הוא האזרח האולטימטיבי למדינת ישראל? לדעתי אין כאן שום צל של ספק שמדובר באזרח המופת שהציבור הלאומי דתי מוציא מקרבו.

הציבור הכול כך חזק שעבר את המבחנים הקשים ביותר של עמידה איתנה למול הסכנות מחוץ והסכנות מבית. חינוך דורות רבים על אהבת הארץ, דורות של לוחמים אמיצי לב. ציבור המעורב מאוד בכל הקשור לגורלה של מדינת ישראל. אותם אנשים שתמיד מתנדבים ראשונים לכל משימה ללא כל היסוס. ציבור שאפשר להאשים רק בדבר אחד והוא אהבת אמת של חבל ארץ מוכה זה, בזמן ששאר בניו כבר זנחו אותו, לטובת מרדף אחרי הכסף.

הציבור הדתי לאומי אינו מתחמק מאחריות ונמצא תמיד בחזית למול הסכנות. ציבור שיצאו ממנו מיטב החולמים וגדולי הלוחמים במשך דורות רבים.

הציבור הדתי לאומי הוא הלב והחוסן של העם היהודי למול האויבים שלנו.

והציבור החילוני צריך להפסיק להצביע על ציבור איכותי זה, ולהאשים אותו כבעייתי. הדבר הוא בהחלט אינו נכון. וזאת כי המדינה שלנו בראשות ממשלות שונות היא ששלחה אותם להתיישב מעבר לקו הירוק. נראה כי אנו שכחנו שמדובר בציבור שנשלח על-ידינו למשימות שאחרים לא רצו.

צריך לקחת דוגמה מציבור המקיים חיים דתיים לצד חיים "חילוניים" שנובעים מהבנה כי אנו חיים במדינה שנמצאת בסכנה מתמדת לקיומה. כי נמצאות סביבה מדינות אויב שמחכות כבר שנים רבות להכות בנו על ההשפלה שגרמנו להם בעת מלחמה, כשבכוח מאוחד של מספר מדינות תקפו אותנו בחזיתות שונות, ולא יכלו לנו בזכות אבותינו שעמדו כנגדם.

חשוב לגלות רגישות רבה כלפי הציבור הלאומי דתי שבמהלך השנים האחרונות מקבל מכה אחר מכה, אם בזמן ההינתקות, ההשתלבות במקומות התיישבות חדשים, התחושה הקשה של להפוך כמעט בין יום מציבור מובחר, לציבור מנודה שאף אחד אינו מבין את היאחזותו באדמות של "אחרים".

היום התנאים השתנו ויש רצון למצוא ערוץ הידברות בינינו לבין הפלסטינים בחסות אמריקנית, זאת כמובן על חשבון שטחים שהיו בבעלותנו. יש דעות רבות בכל הנוגע לתהליך שלום בזמן מתקפות טרור לא פוסקות על אזרחים חפים מפשע וערים כגון שדרות ואשקלון הסופגות מטחי רקטות באופן יום יומי, כמעט ללא מענה הולם מצידנו.

אף מדינה בעולם לא היתה מסכימה לדין שונה עבור עיר שאינו שווה לדין עבור כל המדינה. למרות זאת כדאי להשאיר דלת פתוחה לניהול משא ומתן. הרי העולם צופה ועוקב זה לא יראה טוב שאנו לא נעשה מאמץ מצידנו.

אפקט הזמן חל על כולנו, אם נזכור להתנהג נכון אחד כלפי השני, כשהתמונה ההיסטורית כולה לנגד עינינו, נדע כי בעוד מספר שנים כשהתנאים השתנו שוב והפעם האצבע תופנה לציבור אחר, חילוני או דתי, נדע כי מדובר עדיין באותו העם, העם היהודי.

שמחה מהי?

בס"ד
למען ה' ולהאדיר את שמו יתברך

דוד המלך כתב בספר תהילים "פיקודי השם ישרים משמחי לב" וכן כתב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" השאלה שנשאלת למה התכוון דוד המלך?

מה רוצים כולם?
שמחה אמיתית למשך כל חייהם.

איך מרגישים את השמחה הזאת?
כל אחד יענה תשובה אחרת, אחד יאמר אם אני אהיה עשיר אז אני אהיה שמח, השני יאמר אם תהיה לי מכונית חדשה אז אני אהיה שמח, השלישי יאמר אם תהיה לי דירה גדולה אז אני אהיה שמח, הרביעי יאמר אם תהיה לי האישה הכי יפה בעולם אז אני אהיה שמח והחמישי יאמר אם אני אהיה הזמר הכי טוב בעולם אז אני יהיה שמח, וכן על זו הדרך בא דוד המלך ואומר לכל האנשים האלה כולכם טועים, לא תמצאו בכל הדברים האלה שמחה, אפילו אם תשיגו את רצונכם לא תהיו שמחים באמת.
אני מלך ישראל והיו לי את כל הדברים האלה ולא שמחתי בהם. רק בדבר הזה שמחתי "בפקודי השם ישרים משמחי לב" וב"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה", רק בדברי תורה, תפילה ומצוות רק אז הייתה לי שמחה.

ומי אמר שדוד המלך צודק? אולי האנשים האלה צודקים?
צריך לדעת קודם כל מה זאת שמחה? וממה בונים את השמחה? אז דע שיש שני דברים בעולם הזה: דבר גשמי ודבר רוחני. וידוע שדבר גשמי ניזון מדבר גשמי ודבר רוחני ניזון מדבר רוחני, ולכן גוף האדם שהוא גשמי ניזון מדברים גשמיים כגון: אוכל, שתייה, רחצה, בגדים, דירה לגור בה וכיוצא בזה, אלו הדברים שכן ניתן להסביר אותם והם מוחשיים יותר לבני האדם.

ואילו דבר רוחני כגון שמחה שאינה מוחשית, ואי-אפשר להסביר אותה, היא נמצאת בליבו של כל אדם, ניזונה מדבר רוחני כגון: תורה, תפילה ומצוות.

לכן כדי להסביר את דברי דוד המלך המדברים על השמחה האמיתית, צריך לדעת קודם ממה גוף האדם עשוי?
אדם שלא לומד תורה אם נשאל אותו ממה אתה עשוי, הוא יאמר בפשטות הגוף שלי עשוי מאברים חיצוניים כגון: רגלים, ידיים, ראש וכו... דהיינו שנראים לעיניים מבחוץ, וכן אברים פנימיים כגון: לב, כבד, ראות, כליות, קיבה, מוח, דם, עורקים, גידים, עצמות, בקיצור כל מה שכתוב בספרי הרופאים למיניהם.

אבל יהודי שלומד תורה יאמר שחוץ ממה שנאמר על האברים החיצונים, יש עוד חלקים בגוף האדם שאפילו הרופאים לא יודעים עליהם ולא יכולים לראות אותם גם עם הטכנולוגיה החדישה ביותר, והם: נפש, רוח, נשמה. הנפש נמצאת בכבד, הרוח נמצאת בלב והנשמה נמצאת במוח של כל אדם יהודי – סימן "מ ל ך" מ-מוח, ל-לב, כ-כבד.

הסימן "מ ל ך" מרמז לנו על רצונו של השם יתברך כיצד על האדם להנהיג את הגוף. שמי שמשליט את הנשמה, הרוח והנפש שלו מחד, ששם נמצאות כל רצונותיו ותאוותיו, הוא המלך האמיתי בחייו, ומאידך להבין שאסור לנו לשמוע לרצונות ותאוות הגוף.

התורה הקדושה מלמדת אותנו לשמוע לנשמה והרוח שהם מכוונים אותנו לדרך שהשם יתברך צווה לכל יהודי ויהודיה ללכת בה, שהרי קבלנו את התורה ללכת בה כדי שנצליח בכל אשר נעשה הן בעולם הזה וכל שכן בעולם הבא.

ואם אדם ילך בדרך ההפוכה ח"ו כלומר, שומע לנפש שלו ולא לרוח ולנשמה הוא לא יצליח במעשיו ולא ישיג שמחה אמיתית. ובמקום להיות מלך בעולם הזה הוא נהפך להיות "כ ל מ" מלשון כליון ח"ו, בכך שהשליט את הכבד (הרצונות והתאוות) לפני הלב ולפני המוח.

עכשיו יותר מובנים דברי דוד המלך: דבר גשמי שהוזכר קודם כגון: דירה, מכונית וכו... הרי זה צורך גשמי שבו רק גוף האדם נהנה ואין בו שמחה אמיתית, שהרי שמחה זה דבר רוחני וכדי שתהיה ליהודי שמחה צריך להזין אותה בדבר רוחני וזה רק על-ידי תורה, תפילות ומצוות.

כל יהודי המקיים מצוות, מתפלל להשם יתברך ולומד תורה ימצא שמחה אמיתית גדולה.

* כותב המאמר בחר להישאר בעילום שם.